האהבה האישית לחומרים טבעיים, לאבנים געשיות ולתופעות טבע מרתקות, בשילוב הרצון ללמוד ולגלות דרך הידיים, הובילו אותי לכך שאת פרויקט הגמר שלי בעיצוב תעשייתי בהנחיית חנן דה-לנגה בחרתי להקדיש למחקר חומרי סביב לבה ואבנים געשיות. במחקר זה בחנתי את גלגול האנרגיה והחומר שבין לבה לאבן געשית: מהם הגורמים המשפיעים על היווצרות אבנים שונות, האם ניתן להתערב בתהליך הטבעי ולהשפיע עליו ועל התוצרים המתקבלים ממנו, והאם ניתן להשתמש בלבה ובתוצרי הלוואי של התפרצויות געשיות כחומר גלם?
"אובססידיאן" הוא פרויקט מחקרי שהתחיל מאהבה אישית לאבנים ולטבע, והתגלגל הלאה לשילוב עם אהבות אחרות שלי בתחום החומר. פירוש המילה "אובססידיאן" – הלחם בסיסים בין המילה "אובסידיאן" (זכוכית געשית) ל"אובססיה" – מתאר היטב אותי בתהליך.
כמעצבת וחוקרת, היה חשוב לי להיות מעורבת בתהליך עצמו ככל הניתן: להרגיש את החומר בידיים, לעבוד איתו מקרוב, לדעת כיצד זה מרגיש להתיך, לצקת, לטחון, לסנן – הכול ממקור ראשון. ניצלתי את המשאבים שהוצעו לי כסטודנטית במוסד שמאגד בתוכו תחומי עיצוב ואמנות שונים, ופניתי למחלקות האחרות לעזרה והעשרת הידע, כדי שאוכל להתנהל עם החומר בצורה הטובה ביותר: מעבר למחלקה לעיצוב תעשייתי, המחלקה שבה למדתי ושסיפקה את רוב התשתיות למחקר, חלק גדול מהמחקר נעשה גם במחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית ובמחלקה לצורפות ואופנה. כל זאת עשיתי תוך הקפדה על תיעוד ורישום "אובססיבי", כך שאם ארצה, אוכל לחזור לגילויים שהיו לי במחקר גם שנים לאחר מכן.
"אובססידיאן" אינו רק אובייקט סופי: הוא תהליך. מחקר מקיף וניסויי של ארבע אבנים געשיות: בזלת, סקוריה אדומה, סקוריה שחורה ופומיס. התהליך נעשה בצורה רציפה, שיטתית ומבוקרת, ובו בדקתי את החומר בצורה רוחבית ומקיפה בחלוקה לארבעה מסלולי עבודה שונים: עיבוד שבבי, מתכת, זכוכית וקרמיקה.
חומר הגלם הוכיח את עצמו כחומר חמקמק הנע במצבי הצבירה השונים שלו בין זכוכית, מתכת ואבן – ולכן היה עליי לפענח אותו תוך כדי עבודה, ליצור טכניקות ייחודיות לעיבודו, ולהבין מתי אוכל לכפות עליו את רצוני ומתי עליי לאפשר לו להתנהג כרצונו.
1. רקע למחקר
א. איסלנד – נקודת המוצא
במהלך שנת הלימודים השלישית שלי בבצלאל התמזל מזלי לצאת לחילופי סטודנטים במדינה קסומה ומרוחקת – איסלנד. מאז ומעולם חלמתי לטייל באיסלנד, אך כשהגעתי אליה, המציאות עלתה על כל דמיון, והנופים שאליהם נחשפתי היו שונים מכל מה שהכרתי לפני כן.
איסלנד ממוקמת על אי "צעיר" – בן כ-23 מיליון שנה. ככזה, האי פעיל גאולוגית, וקיימות בו אין-ספור תופעות גאולוגיות מרתקות: גייזרים, הרי געש, מעיינות חמים, קלדרות ועוד. מה שלכד את תשומת ליבי במיוחד היו תצורות האבן שנחשפתי אליהן: אין-ספור צבעים, מרקמים והתגבשויות שונות (תמונות 8-1). הנושא ריתק אותי, וכך התחלתי לאסוף אבנים, לתייג, למקם, ולנסות ללמוד יותר על הסוגים השונים ומה הפך אותם לכאלו. רגע המפנה היה כשגיליתי שניתן להתיך אבן – כלומר להחזירה למצב נוזלי (לבה), ושההתמצקות שלה בתנאי חוץ רגילים תהיה לרוב לתצורה של זכוכית געשית (אובסידיאן). ההבנה הזו, שיש לי אפשרות להתערב בגלגול האנרגיה של האבן, בין המאגמה-ההתפרצות לאבן הסופית, היא שהניעה אותי לעבר המחקר המשמעותי שאותו אפרוש כאן.
תמונות 1-8
ב. רקע גאולוגי
הסבר קצר על אזורים געשיים:
גַּעֲשִׁיותּ או וולְּקָנִיזְם היא אוסף תהליכים המסתיימים בהיווצרות סלעי יסוד פלוטוניים וגעשיים. הראשון בתהליכים הגעשיים הוא היווצרות מאגמה בעומק כדור הארץ כתוצאה מהתכת סלעים באמצעות עלייה בטמפרטורה, שחרור לחץ והתכת שטף (התכה בנוכחות נוזלים). הסלע המותך מצטבר בתאי מאגמה, שם הוא מתגבש לסלע פלוטוני, חודר לסלעי הסביבה כמחדרים פלוטוניים או מובל אל פני השטח באמצעות צינורות הזנה. מצינורות ההזנה פורצת המאגמה בצורת לבה ויוצרת סלעים געשיים, הבונים הרי געש נקודתיים או משטחי בזלת נרחבים המשתרעים למרחק רב.
געשיות אינה תופעה כללית אלא מוגבלת לאזורים מסוימים בכדור הארץ: לאורך גבולות בין לוחות טקטוניים, בהעתקים (סדק שנוצר בסלעים של קרום כדוה"א עקב לחצים) ומעל נקודות חמות פנים-לוחיות.
תרשים 1 – גלגול אנרגיה של אבן
סוגי אבנים והיווצרותן:
האבנים הנוצרות כתוצאה מהתפרצויות געשיות הן שונות ומגוונות, ונבדלות בתכונותיהן ובמרקמן – דבר המשפיע על נראותן. מרקמים של סלעים געשיים מתחלקים לשני סוגים עיקריים: מרקם געשי ומרקם זכוכיתי. למרקם הגעשי תצורות רבות, ובהן גבישים הנראים לעין, מבנה פורוזי (נקבובי) או אקסטרוסיבי (חללים מחוברים) ועוד. למרקם הזכוכיתי לרוב מבנה אחיד וחלק, ומראה מבריק ובעל שקיפות חלקית.
תרשים 2- איזורים געשיים
ישנם ארבעה גורמים עיקריים להבדלים במרקם געשי:
* מהירות קירור: באיזו מהירות מתקררת הלבה הנפלטת?
* צמיגות התמיסה: צמיגות החומר תשפיע על יכולת היווצרות גבישים, ובכך על מבנה האבן.
* לחץ: באילו תנאים נפלטת הלבה – בלחץ אל האוויר או בזרימה?
* ריכוז החומר בתמיסה: מהו ריכוז החומרים שמרכיב את האבן?
כל אחד מהתנאים האלה ישפיע על מראה האבן ועל תכונותיה, כך שניתן להתבונן על שתי אבנים שונות, בעלות הרכב דומה, אך במראה שונה לחלוטין. אם נבחן, למשל, פומיס ואובסידיאן, נבחין ששתיהן דומות מאוד בהרכבן, ולרוב נוצרות מלבה עתירת סיליקה (לבה ריוליטית או דקיטית). שתיהן נוצרות בהתקררות מהירה של הלבה, אך הן נבדלות זו מזו במראן ובטקסטורה שלהן בשל לחץ פליטת הלבה – פומיס היא אבן קלה ונקבובית משום שהלבה נפלטת בלחץ כזה שלוכד בתוכה בועות גז בזמן ההתפרצות; האובסידיאן, לעומתה, היא אבן חלקה, זכוכיתית ומבריקה משום שהיא נוצרת מלבה זורמת המתקררת במהירות, שאינה מאפשרת התפתחות של גבישים בזמן ההתמצקות. כך ניתן להגיד שפומיס הוא אובסידיאן מוקצף.
תרשים 3: אבנים שונות ותכונותיהן
ג. מטענים ארכיאולוגיים והיסטוריים של אובסידיאן ואבנים געשיות
אבנים געשיות נושאות עמן לרוב מטען היסטורי או ארכיאולוגי. לאורך ההיסטוריה, השתמשו רבות בבזלת לייצור קערות, כוסות, מכתשים ועלים, אגנים ומיני חפצי פולחן. גם פסלים גדולים, מיני קברים ולבנים השכילו בני האדם לבנות מחומר זה, כנראה משום היכולת לעבד אותו וה״רכות״ שלו – בין אבן גיר לשיש: לא קשה לעיבוד כמו השיש, ולא רך מדי כמו אבן גיר.
סקוריה ופומיס הן אבנים שיש תיעוד מועט לשימושן לאורך ההיסטוריה, אולי מפני שהן רכות מדי ולא עמידות. סקוריה שימשה ליצירת צלמיות ופסלים קטנים, והממצא המרשים ביותר המתקשר לעניין זה הוא צלמית אישה בת 233 אלף שנה שנמצאה בברכת רם ברמת הגולן, והיא התיעוד הראשון בעולם לחפץ אמנות.
תמונה 9: צלמית אישה שנמצאה בברכת רם, אוסף רשות העתיקות, בתצוגה במוזיאון ישראל
אובסידיאן הוא סלע זכוכית געשית טבעית, הנוצר בהתקררות מהירה של לבה פלסית (לבה עתירת פלדספר וסיליקה). לאובסידיאן חשיבות ארכיאולוגית רבה, מאחר שהסלע – ששימש בימי קדם לקישוט וליצירת ראשי חץ, להבים ומגרדות – נסחר רבות כחלק מהמהפכה הנאוליתית. הסלע זכה להערכה רבה בתרבויות מסוימות של תקופת האבן, משום שבדומה לצור אפשר היה לסתת אותו ליצירת להבים חדים ולעצבו לראשי חץ. ייתכן גם שליטשו אותו ליצירת מראה קדומה. לפי תפוצת הממצאים ברחבי הסהר הפורה, מתברר שאובסידיאן היה מראשוני המוצרים שנסחרו באופן קבוע: גושים שלמים ומוצרים מעובדים מחומר זה נישאו על הגב – לפני ביות בהמות לתובלה – מרמת אנטוליה לארץ ישראל ולמפרץ הפרסי כבר בתקופה הנאוליתית הקדם-קראמית, כ-8,000 שנה לפני הספירה. תושבי מרכז אמריקה הפרה-קולומביאנית עשו שימוש רב ומתוחכם באובסידיאן חתוך ומעובד, ככלי עבודה וכחפצי נוי.
השימוש הנפוץ באובסידיאן כאבן חן נעשה בתכשיטים, בחפצי נוי ובאדריכלות. אף שאובסידיאן נדיר באוסטרליה, נמצאו חפצי נוי שהוכנו ממנו בקווינסלנד. כמו כן, הסלע נכרה באי מלוס, בדרום הים האגאי, במשך 12 אלף שנים על ידי היוונים והרומאים – שהשתמשו בו כאבן חן, וגם להפקת אבני פסיפס לשם שיבוץ ברצפות פסיפס (שימוש שנמשך גם בתקופה הביזנטית). גם בני המאיה, ומאוחר יותר האצטקים, כרו אותו והשתמשו בו כמטבע מסחר וכאבן חן, שלה ייחסו תכונות מאגיות.
כיום משמש אובסידיאן בניתוחי לב, שכן להבים משוכללים מחומר זה מצוידים בחוד העולה עד פי חמישה בחדותו על זה של אזמלי פלדה משובחים. כמו כן, יש הנוטים לייחס לאבן סגולות רפואיות ויכולות מאגיות – דוגמה אחת היא אזכור האבן בתור "זכוכית דרקון" בסדרת ספרי "שיר של אש ושל קרח" ("משחקי הכס") של ג'ורג' ר. ר. מרטין כנשק נגד "המהלכים הלבנים".
אבן זו, הנושאת עמה מטענים שונים ומגוונים ואפופה הילת מסתורין ומאגיה, נראתה לי כנקודת פתיחה מעניינת וכמושא מחקר מוצלח לפרויקט הגמר, והשתוקקתי להתחיל לבחון אותה לעומק.
תמונות 10+11: אוסף רשות העתיקות, בתצוגה במוזיאון ישראל
2. פעולות ומחקר חומרי
א. בחירת חומרי הגלם
כעת, משהחלטתי לחקור אבנים געשיות, הייתי צריכה להחליט באילו אבנים ארצה להתמקד. ידעתי שכדי שאוכל באמת לחקור את האבנים כהלכה, יהיה עליי למצוא אבנים שאוכל להשיגן, ומפני שכיוונתי למחקר אמפירי, הן יהיו צריכות להתאים לטמפרטורות שתנאי העבודה הנוכחיים שלי מאפשרים.
אחרי חיפוש החלטתי להתמקד בארבעה סוגי אבנים, ששלושה מתוכם ניתן למצוא בישראל (גם את הרביעית – פומיס – אבל ככזו שנסחפה על פני הים מיוון או מאיטליה).
אלו הן האבנים (קנ"מ: כ-15-10 ס"מ רוחב):
תמונות 12-15
* בזלת: נוצרה על ידי קירור מהיר של לבה בזלתית שנחשפה על פני השטח של כדור הארץ (בדרך כלל בהתפרצות הוואינית: זרימה איטית); בעלת צמיגות נמוכה וטמפרטורת התכה סביב 1200 מעלות.
* סקוריה שחורה וסקוריה אדומה: לבה שהתגבשה בעודה באוויר, בטרם נפלטו ממנה בועות הגז (בדרך כלל בהתפרצות סטרומבוליאנית – בלחץ); בעלת צמיגות נמוכה וטמפרטורת התכה סביב 1200 מעלות. ההבדל הצבעוני בין הסקוריה השחורה לאדומה מעיד על הבדלים במבניהן ובטמפרטורת ההתכה שלהן, ובתהליכים הקשורים להתחמצנות הברזל המצוי בלבה.
* פומיס: סלע פירוקלסטי, הנוצר מהתקררות מהירה של לבה עשירה בסיליקה ובבועות גז ואדי מים. הסלע הנקבובי קל עד כדי ציפה על פני מים, בעל צמיגות גבוהה וטמפרטורת התכה סביב 900 מעלות.
תהליך הבחירה של האבנים שבהן התמקדתי כלל בירורים בקרב גאולוגים מקומיים לגבי הימצאותן בישראל – ביררתי על כמה אזורים שהיו פעילים געשית בעבר, ונסעתי לאסוף בעצמי מאגר של חומרי גלם.
רמת הגולן עתירה באזורים שהיו פעילים גאולוגית בעבר – הרי געש רדומים כמו בנטל ואביטל, תל סאקי, תל פארס ועוד. אזורים רבים משמשים היום כמחצבות למה שאנו קוראים טוף: אבן שהיא למעשה סקוריה. הבזלת גם היא נפוצה מאוד ברמת הגולן. כך מצאתי את עצמי משוטטת בגולן, בין מחצבות, הרי געש רדומים ובריכות למיניהן. האתרים שבהם אספתי את החומרים היו ברכת רם, תל פארס, הר חרמונית, ואזור הר בנטל.
תמונות 16-19- איסוף חומרים
ב. צורות עיבוד וטכניקות עבודה
מאחר שלא היה ברור מההתחלה מהי הטכניקה ושיטת העיבוד העדיפות לחומר, חילקתי את העבודה לכמה "מסלולים": מתכת, זכוכית, קרמיקה ועיבוד שבבי. ה"מסלולים" כוללים שיטות עיבוד שונות הנהוגות בדרך כלל עם החומר שעל שמו הן קרויות, ולעיתים אף התנסויות בעירוב עם חומרים מסוימים מאותה הקטגוריה (כך, למשל, במסלול המתכת, אחת הטכניקות שבהן השתמשתי היא "שעווה נעלמת", נוסף על ניסויים נוספים של עירוב אבנים עם מתכות).
תמונה 20- האבקות של האבנים השונות לאחר טחינה
המחקר דרש ממני לטחון את החומר לאבקות, מפני שכך היה קל יותר לעבד אותו, או פשוט מפני שהדבר נדרש לאופן העבודה שבו רציתי לטפל בחומר. את הטחינות עשיתי בעצמי באמצעות tromel – כד קרמי המכיל כדורים קרמיים בגדלים שונים, הטוחן חומרים באמצעות תנועה סיבובית.
מסלול המתכת:
הרעיון העיקרי במסלול זה היה המחשבה שאם ניתן להתיך את האבנים, אולי ניתן גם לצקת אותן. בחיפושיי אחרי סימוכין לא מצאתי אף פרויקט שעסק ביציקה של החומר הזה, ולכן הרגשתי שלכיוון הזה יש פוטנציאל.
תחת מסלול זה בדקתי יציקה לתבנית פתוחה, יציקה בשיטת ה"שעווה הנעלמת" ועירוב עם מתכות שונות.
יציקה בשיטת השעווה הנעלמת:
אחרי ניסיונות בכמה אזורים, ולאחר הגילוי כי החומר צמיג ובעייתי ליציקה ישירה, החלטתי להתקדם ביציקה בשיטת השעווה הנעלמת (בגבס) ובאמצעות צנטריפוגה: הרעיון היה שהכוח שהצנטריפוגה תפעיל על החומר בעודו נוזלי יהיה מספיק כדי לדחוף אותו לחללים הנגטיביים בגבס לפני שיתקרר.
בבדיקה זו הבחנתי בדברים הבאים:
* כל האבנים ניתנות ליציקה מלבד הפומיס. הוא הוכיח את עצמו כחומר הצמיג ביותר (כנראה בשל אחוזי הסיליקה הגבוהים שבו) שאינו ניתן ליציקה.
* עדיין הייתה בעיה של צמיגות ונזילות. גז הבוטאן שהשתמשתי בו מגיע לכ-1200 מעלות, ולכן היה קושי ביצירת חומר נזיל מספיק ליציקה. החומרים אמנם ניתנו ליציקה, אך לפעמים התקשו עוד בפתח האובייקט ולא מילאו את כל החלל הנגטיבי.
* שברים ונקבוביות: נדמה כי נכנס המון אוויר לחומר בעת היציקה, מה שגרם ליציקות להיות נקבוביות. הדבר יצר גם בועות והיחלשות מבנית של כמה מהיציקות, שנשברו בעת שחרורן מהגבס.
* יחס ההמרה בין החומרים השונים לעובד משעווה אינו ברור, ועל כן יוצר סתימות רבות בכורית ההתכה, או מחסור של חומר ביציקה.
* החומר מגיב באופן שונה במגע עם הגבס מאשר בהתקררות באוויר (מבחינה ויזואלית).
לאחר התכה ראשונית של החומר והתמצקותו כזכוכית, קשה מאוד עד בלתי אפשרי להתיכו שוב.
המסקנות בעקבות כך היו:
* עליי להנמיך את טמפרטורת ההתכה, ולהוריד את צמיגיות החומר (זה מתקשר באופן ישיר לניסיונותיי בתחום הזכוכית).
* החומר היצוק דומה בתכונותיו לזכוכית (אובסידיאן) ועל כן, בניגוד ליציקת מתכת רגילה, יש לאפשר לו הרפיה הדרגתית (כפי שנוהגים בזכוכית) לפני שחרורו מהגבס (כדי למנוע שוק תרמי).
* יש לפענח את יחס ההמרה עבור כל חומר בנפרד לעומת השעווה.
* התעוררה מחשבה על ההבדל האסתטי בין אזורים חשופים לגבס לעומת אזורים שאינם חשופים.
פתרונות:
* את בעיית הצמיגות פתרתי באמצעות ניסויי בתחום הזכוכית – הוספת כמות קטנה של בוראקס (כ-5%-7%) הוכיחה את עצמה כיעילה בהורדת הן הצמיגות והן טמפרטורת ההתכה, וגם משנוצר החומר החדש (חיבור חומר הגלם עם הבוראקס) היה ניתן להתיכו שוב ללא מאמץ ניכר.
* את יחסי ההמרה גיליתי באופן אמפירי, וכולם נעו סביב 1:2 (חומר:שעווה).
* הבנתי כי ביכולתי לבחור את המקומות שבהם תיחשף הזכוכית שמתחת למעטה הגבס – על ידי אזורים מיועדים לשבר בעובד, או עיבוד של פני החומר.
* כמו כן, בחנתי אפשרות נוספת של יציקה באמצעות התכה באינדוקציה. היציקה נעשית במזיגה לתוך תבנית גבס פתוחה (ושימוש בוואקום לשחרור האוויר), או לתבנית חול דחוס.
* מתוך ארבעת החומרים, רק הבזלת הוכיחה את עצמה כניתכת בקלות בשיטת האינדוקציה, כנראה בשל ריכוז הברזל הגבוה הקיים בה. נוסף על כך, בחנתי תוספות שונות לאבקת הבזלת שאולי יסייעו בנזילותה בעת המזיגה. גיליתי כי תוספת אחוז קטן של תחמוצת נחושת תורמת להתכה, ואף מעניקה גוון אדמדם מעניין ליציקה.
האבחנות מניסיונות אלו היו:
* רק בזלת ניתכת בצורה יעילה בשיטת האינדוקציה.
* יציקה במזיגה מכניסה הרבה אוויר לחומר. הדבר יוצר בועיות, אשר מחלישות את מבניות החומר וגורמות לשבירתו בקלות.
* מגע ישיר עם חול יוצר אסתטיקה שונה (מתכתית יותר).
* קשה מאוד לשלוט על אופן מזיגת החומר.
* ערבוב החומר עם תחמוצת נחושת יוצר גוונים משתנים בעת ההתקשות.
* יש קושי ביציקות בממדים גדולים – החומר נשבר ביתר קלות ואינו מצליח לזרום לכל היציקה.
בהמשך ניסיתי לשכלל את יכולותיי גם ביציקה בצנטריפוגה וגם בהתכה באינדוקציה, כך שיכולתי להעריך מה תהיה התוצאה שאקבל מכל יציקה. הגילוי המשמעותי ביותר בתחום זה היה ההבנה שהאובייקטים היצוקים יוצרים אשליה של זמן – הם נראים עתיקים מהרגע ש"נולדו", וכמו כן המחשבה על האפשרות לייצר כלים עתיקים בטכנולוגיה חדשה (ראשי חץ, צלמיות וכד').
תמונות 21-26- ניסויים במסלול מתכת
מסלול הזכוכית:
הצלילה למסלול הזכוכית התחילה מהמחשבה שאולי אוכל לייצר זכוכית געשית שיהיה ניתן לנפחה. הדבר דרש קודם הבנה של חומר הגלם המתאים ביותר מבין הארבעה לייצור הזכוכית, ובירור הטמפרטורה הנדרשת לתהליך.
תחת מסלול זה בדקתי ניפוח זכוכית העשויה מהאבנים או משולבת עם אבנים, זכוכית מצופה אבקה או אבנים קטנות, ויצירת זכוכית כחומר גלם לניפוח מהאבנים.
יצירת זכוכית מהאבנים כחומר גלם אחיד:
לאחר כמה בדיקות שלא צלחו לניפוח החומר הגולמי, ניסיתי לייצר את הזכוכית ללא תוספת חיצונית לאבן באופן הבא: בדקתי, באמצעות תנורים קרמיים, את צורות ההתגבשות של החומרים השונים (לאחר טחינה) בטמפרטורות שונות.
לא הצלחתי לייצר דבר הקרוב לזכוכית געשית, וכמו כן עלה לי צורך חדש מניסויים אחרים לנסות ולהוריד את טמפרטורת ההתכה של החומרים. לכן, הצעד הבא שלי היה לקחת כעשרה מתיכים ולערבב אחוז קטן מהם עם חומרי הגלם השונים. את הבדיקה הזו ערכתי עבור כל חומר גלם, וכעת גם עניין אותי לראות כיצד החומרים ישפיעו על התגבשות, מרקם וצבע חומרי הגלם בטמפרטורות שונות. כך, בדקתי תוספת של 10 מתיכים שונים (וקבוצת ביקורת ללא מתיך) עבור כל אחד מארבעת חומרי הגלם, בארבע טמפרטורות שונות: 950, 1050, 1150 ו-1220. ערכתי כ-200 טסטים, ומה שנוכחתי לגלות היה כי התוספות השונות נותנות תצורות שונות, מגוונות ומעניינות, ומשפיעות באופן ייחודי על כל אחד מחומרי הגלם השונים. הקפדתי על תיעוד מפורט של תכונות החומרים החדשים: צבע, התגבשות, נזילות, אבקתיות וכד'.
כמו כן, הצלחתי לייצר זכוכית געשית: בזלת בתוספת ליתיום קרבונט, סודה אש או בוראקס יצרו חומר זהה במופעו ודומה בתכונותיו לאובסידיאן הטבעי: זכוכית שחורה, מבריקה, ושקופה חלקית. באמצעות שילובים אלו יכולתי להתחיל לייצר זכוכית געשית באופן מבוקר.
לצערי, עדיין לא הצלחתי לנפח אף אחת מהזכוכיות שפיתחתי, אך הגעתי למסקנות הבאות:
* הורדת הטמפרטורה: חלק מהאבנים התחילו להגיב בטמפרטורות יותר נמוכות בתוספות שונות. כך, למשל, ידעתי להשתמש לאחר מכן בתוספת בוראקס כשעסקתי ביציקות בטכניקת שעווה נעלמת.
* התגבשויות שונות: התוספות השונות והטמפרטורות השונות הניבו מגוון רחב של אפשרויות אסתטיות שאיתן יכולתי לעבוד; כמו כן התגלו תכונות חדשות בכמה מההתגבשויות, כמו מגנטיוּת.
תמונות 27-33- ניסויים במסלול זכוכית
מסלול קרמיקה:
במסלול זה בדקתי כיצד מתפקדות האבנים השונות כזיגוגים, וכיצד הן מגיבות בערבוב עם חומרים קרמיים שונים.
תפקוד כזיגוג:
לאחר כמה ניסיונות בערבוב חומרי הגלם עם החומרים הקרמיים, החלטתי להתמקד דווקא ביצירת זיגוג (גלזורה). בתחילה, הניסיונות שלי כללו ערבוב של חומרי הגלם הטחונים בזיגוג שקוף באחוזים שונים: הבדיקות הללו הניבו תוצאות לא מרשימות במיוחד.
הגילוי האמיתי הגיע כשבדקתי את תפקוד חומרי הגלם כזיגוג כשלעצמם: בערבוב עם מים ותו לא. הסקוריה האדומה, הבזלת והפומיס לא סיפקו תוצאה אסתטית מספקת, אבל הסקוריה השחורה הוכיחה את עצמה כזיגוג מתפקד ויציב, ובעל אסתטיקה מעניינת ביותר. השריפות נעשו בטמפרטורה שגרתית לזיגוג, 1220 מעלות, שהיא גם טמפרטורת ההתכה של הסקוריה.
תמונות 34-37- ניסויים במסלול קרמיקה
מסלול העיבוד השבבי:
במסלול זה בדקתי אילו מהאבנים שאספתי בגולן יהיו הנוחות ביותר לעיבוד שבבי בקנה מידה קטן, ומהי טכניקת העיבוד השבבי העדיפה לפעולה.
פניתי לחברות עיבוד שיש ב-CNC (שליטה ספרתית ממוחשבת), שם התברר לי כי המכונות הקיימות בתחום הזה גסות מדי לעיבוד האבנים שהבאתי. ניסיון עבודה במכונת CNC קטנה יותר של מתכת\עץ נכשל עקב אי התאמה של הכרסום (יש צורך בכרסום יהלום – כרסום רגיל יישחק), ולכן פניתי לכיוון אחר: חריטה.
ראשית, התמקדתי בסקוריה, שכן הרגשתי שזו אבן שלא שימשה רבות לכלים לפניי, בניגוד, למשל, לבזלת. כמו כן, בזלת היא קשה, צפופה יותר וכבדה יותר ולכן פחות נוחה לעיבוד. תכונות הסקוריה – הפריכות, הנקבוביות והמשקל הקל – הביאו אותי לבחור בה כאבן הנוחה ביותר לעיבוד (פומיס, כאמור, לא היה באפשרותי להשיג, מכיוון שאין למצוא אותו בישראל).
חריטת הסקוריה דרשה מחשבה: איך אחזיק את האבן מקובעת למכונה, שהרי אי אפשר לכלוב אותה בפנים כי היא כל כך נקבובית שבוודאי תישבר. הפתרון היה קדיחה באבן, והדבקה באמצעות דבק אפוקסי של מוט הברגה פנימה. על מוט ההברגה הרכבתי אחר כך חלק נוסף, שהוא שנכלב בסופו של דבר במחרטה, ואותו סגרתי עם אומים. לאחר סיום העבודה הסרתי את התחתית עם החיבור למוט.
החריטה עצמה התבצעה במחרטת מתכת, מפני שהיה עלי לנהוג באיטיות ובזהירות, שכן כל כניסה לא נכונה לחומר הייתה עלולה לשבור אותו. מהירות הסיבוב הייתה מוגבלת בשל "רכות" החומר, מה שהגביר את החשש, אך לבסוף הגעתי למסקנה כי החומר ניתן לעיבוד יחסית בקלות במחרטה, בעבודה סבלנית ואיטית.
תמונות 38-42- ניסויים במסלול העיבוד השבבי
ג. סיכום פעולות ומסקנות
כל התהליכים שפירטתי כאן נעשו במקביל, ואפשרו לי ללמוד מכל אחד מהם ולהצליב מסקנות וגילויים עם כל אחד מהתחומים האחרים.
רוב הבדיקות והניסויים שעשיתי דרשו תהליך ארוך ועקבי, מכיוון שעסקתי במסלולים כמו קרמיקה, זכוכית ומתכת, שהתוצאות שלהם אינן מיידיות, והבדיקות דורשות הכנות רבות מראש ושלבים רבים.
בסופו של דבר ריכזתי לעצמי את שלל המסקנות והגילויים שהגעתי אליהם, בצורת רשימה, וכעת משהייתה לי הרשימה הזו הגעתי לשלב שבו עלי להחליט במה ארצה להתמקד, ומה ארצה לעשות עם גילויים אלה.
המסקנות והגילויים המרכזיים שאליהם הגעתי:
* קיימות התגבשויות שונות לפי הרכב חום וחומר, היווצרות תופעות צבעוניות ומרקמיות שונות.
* הנמכת טמפרטורת ההתכה תיתכן באמצעות כמה מתיכים שונים, אך היא מתערבת בחומר מבחינה כימית ובמידה מסוימת משנה אותו.
* הפחתת הצמיגיות תיתכן באמצעות כמה מתיכים שונים.
* החומר ניתן לשילוב עם חומרים קרמיים שונים.
* סקוריה שחורה מתפקדת כזיגוג יציב בפני עצמו ללא תוספות אחרות.
* ביציקה בשיטת השעווה הנעלמת, החומר פריך ושביר, כנראה בשל כניסת אוויר לחומר בתהליך ההתכה המהיר שלו (דבר שאינו מתרחש, למשל, בתהליך הזיגוג).
* הסקוריה האדומה והסקוריה השחורה נוחות לעיבוד שבבי בקנה מידה קטן, וחריטה היא טכניקה אפשרית לעיבודן.
* בהרכב מסוים ניתן להתיך חלקים מסוימים מהאבן ולהשאיר חלקים אחרים חשופים – ובכך להחליט אילו חלקים יהיו אטומים ואילו חלקים יוכלו לספוח.
* ניתן לצקת את כל החומרים מלבד הפומיס.
* ביציקה בשיטת השעווה הנעלמת לתבנית גבס, המופע האסתטי שנוצר הוא של חפץ המדבר זמן, בעל נראות ארכיאולוגית.
* בפריטים היצוקים, יש הבדל ויזואלי בין פנים האובייקט (נוצץ וזכוכיתי) לשטח החיצוני הבא במגע עם הגבס.
לתחושתי, התמקדות רק בכיוון אחד הייתה עושה עוול למחקר הרוחבי שערכתי, ולכן החלטתי בסופו של דבר על מספר גילויים מצומצם שבעקבותיו אצור את האובייקטים הסופיים.
כעת הגיע שלב החיפוש הצורני – יצירת אובייקטים חדשים בהמשך למחקר החומרי.
תמונות 43-46- צילומים מתוך מחברת המחקר
3. פיתוח אובייקטים חדשים; מימוש המסקנות והגילויים מהמחקר המעשי
א. חיפוש צורני וחיבור לארכיאולוגיה
חיבור חומרי הגלם שבחרתי – אבנים געשיות – עם צורניות של ממצאים ארכיאולוגיים הוא חיבור מתבקש, עקב המטען הארכיאולוגי וההיסטורי שאותו הן נושאות ושאותו פירטתי לעיל. התבוננות מקרוב על החומרים לקחה אותי להתבוננות אחורה, לעבר, ולכלים שהיו עשויים פעם מאותם החומרים. מצאתי את החיבור לארכיאולוגיה כחיבור משמעותי, ועברתי לבחון אובייקטים עתיקים כמקור להשראה צורנית. חיפוש קטן באוסף האינטרנטי של מוזיאון ישראל גרם לי להבין שאני חייבת לבקר שם ולראות את הדברים מקרוב.
מחלקת הארכיאולוגיה של מוזיאון ישראל היא מחלקה גדולה ומעניינת, מחולקת לפי תקופות ותרבויות. החלטתי להקדיש זמן לשוטטות במחלקה ולהתבוננות מקרוב. נחשפתי לתרבות האבן הרחבה שהייתה כאן – מכתשים ועלים, נתיב האובסידיאן, וכמובן צלמית הפריון שהיא חפץ האמנות העתיק ביותר שנמצא עד כה.
בהמשך הפרויקט שאבתי השראה מהצורות ומהאובייקטים שראיתי: צלמיות, כלי ציד, ובעיקר כלים מכילים, שהקסם העיקרי בהם בעייני היה טמון בפשטותם. אלה כלים שעיקר עניינם היה הפונקציה, ולכן היו מעובדים רק באזורים המתפקדים, לעומת קערות וכלי קטורת המעוטרים בעיטורים שונים. עוד עניינה אותי תרבות הזכוכית שהייתה כאן – הקדמונים כינו את הזכוכית "אבן מן הסוג הזורם" – כינוי שתאם את הלך הרוח בעבודתי ביציקות. רשמתי צורות ואובייקטים מתוך התבוננות מעמיקה, והחלטתי שהאובייקטים שלי אמנם יהיו עשויים בטכניקת עיבוד חדשה לאבן – אך הם יישארו מחוברים למטען ההיסטורי המלווה אותם.
תמונות 47-52- אוסף רשות העתיקות, בתצוגה במוזיאון ישראל
ב. ייצור שלוש סדרות כלים
החלטתי לייצר שלוש סדרות כלים המנציחות שלושה גילויים מרכזיים של המחקר. ההשראה הצורנית של הכלים נלקחה, כאמור, מממצאים ארכיאולוגיים מקומיים: צורניות פשוטה, פונקציונלית לרוב, של כלים מכילים. כל סדרה עומדת כמשפחה בפני עצמה, ועם זאת ניתן לשלב בין הפריטים השונים, והקשר האסתטי יהיה עדיין ברור.
תמונה 53- פריט מכל משפחה
את השמות של המשפחות ביססתי על שלושה הרי געש שאותם פקדתי מאז שהתחילה התעניינותי הרבה בנושא, אי שם באיסלנד. משפחת סאקי נקראת על שם תל סאקי בגולן, משפחת פואגו על שם הר געש פואגו בגואטמלה, ומשפחת אסקיה על שם הר הגעש באיסלנד. כל אחת מהמשפחות מייצגת גילוי עיקרי אחד, שאותו זיקקתי ושכללתי עד שהצלחתי לקיים אותו בכל סדרת כלים. כל גילוי והסט שבא בעקבותיו הביאו עמם התמודדויות חדשות, בעיות חדשות שצריך לפתור, וכן עוד גילויים חדשים ומעניינים.
משפחת סאקי
גילוי ראשון: זיגוג 100% אבן
משפחת סאקי היא משפחת כלים העשויים מפורצלן, ומזוגגים בזיגוג העשוי 100% סקוריה שחורה.
גילוי הסקוריה השחורה כזיגוג בעל פוטנציאל אסתטי מעניין בפני עצמו היה גילוי די ראשוני. כעת, היה עליי להחליט מה יהיה החומר שישתלב באופן האופטימלי עם זיגוג זה. היה לי ברור שיש צורך בחומר שעומד בטמפרטורה גבוהה (1220 מעלות), מה שצמצם את האפשרויות.
נוסף על כך, ידעתי שהכלים שארצה לעשות ככל הנראה יהיו ביציקה, מכיוון שרציתי ליצור גם מופע משתנה עבור כלים זהים, ולהשאיר את הזיגוג במרכז.
כעת בדקתי מהו השילוב האסתטי הכי נכון לזיגוג זה. לבסוף בחרתי בפורצלן; רציתי לא להתערב בכלי מלבד שני חומרים אלה (כלומר לא להוסיף עוד זיגוג, לדוגמה), והפורצלן בעצמו אטום למים לאחר שריפה גבוהה ללא כל ציפוי נוסף.
הלובן של הפורצלן היווה ניגוד מעניין לצבע הכהה של הזיגוג, והמראה המעט זכוכיתי שלו התחבר חזותית וקונספטואלית לחומרי הגלם – אדמה בציפוי אבן.
כעת היו התמודדויות חדשות:
* פורצלן הוא חומר לא פשוט לעבודה. הוא מתכווץ מאוד ונוטה להתעוות בהתאם לעובי הדופן שלו. נוסף על כך, הזיגוג השפיע על העיוותים – מתיחות שונות של החומר בפנים ובחוץ עקב הבדלים בכיווץ והתרחבות החומרים יצרו מופעים ויזואליים מעניינים.
* לבסוף החלטתי לייצר כלים שהצורה שלהם מושפעת ישירות מהזיגוג – העיוותים הקלים שנוצרים בתנור מדגישים את הזיגוג, וגם נותנים מידה מסוימת של אקראיות למראה הכלי הסופי.
* עניין נוסף היה הטבילה: כאשר נטבלו הכלים לזמן רב מדי, התכווצות החומר הייתה רבה ולעיתים גרמה לשברים וסדקים.
* כמו כן, בתנאים מסוימים התקבלה נזילה של החומר בתנור – עוד ממד של אקראיות. על כך הייתה לי שליטה חלקית, באופן שבו מיקמתי את הכלים לפני השריפה.
* תוך כדי עבודה גיליתי שכאשר שטח הפנים שעליו הזיגוג פרוס גדול, הוא מקבל מראה חלוד-מתכתי מעניין. כמו כן, דרגות שונות של ספיגה נתנו מופעים ויזואליים שונים, שלא ניתן היה לצפות לפני השריפה.
הכלים שבחרתי לייצר היו סט של קומקום וכוסות תה, צלחות וצלוחיות שונות, ואף כדים קטנים – הכול בהשראת כלים ארכיאולוגיים. כל כלי הוא “one of a kind”, על אף שכולם יצאו מאותה התבנית. המהלך הסופי הוא הזיגוג, והאופן שבו הוא מתפשט על הכלי – רכיב שעליו קיימת שליטה מוגבלת בלבד.
תמונות 54-56- משפחת סאקי
משפחת פואגו
גילוי שני: יציקות לבה
משפחת פואגו, משפחת היצוקים, היא המשפחה שהתפתחה מהיציקות שעשיתי בעבודה במסלול המתכת. הגילוי המרכזי העולה ממשפחה זו הוא שחלק מהאבנים הגעשיות ניתנות ליציקה כשהן בצורת לבה.
המחשבה שעומדת מאחורי פואגו היא כלים חדשים ה"נולדים" במראה עתיק. רתמתי את הנראות הארכיאולוגית של הכלים ליצירת כמה כלים קטנים, עשויים זכוכית געשית, הנראים כמו כלים שהיו יכולים להימצא בחפירה ארכיאולוגית.
משנגשתי ליצירת המשפחה הזו התמודדתי עם בעיות חדשות: צמיגות החומר, וההתייחסות לחומר בדרך העיבוד – האם כזכוכית או כמתכת?
* כדי לפתור את בעיית צמיגות החומר נעזרתי בגילויי מתחום הזכוכית, והוספתי אחוז קטן של בוראקס. כמו כן גיליתי כי לכל אחד מחומרי הגלם (מלבד הפומיס, שאותו לא הצלחתי לצקת) יש מראה ותכונות מעט שונות לאחר היציקה.
* השארתי חלק מהאובייקטים היצוקים שבורים; כך נחשף לצופה החלק המבריק הפנימי, הזכוכית הגעשית. החלק החיצוני, זה שבא במגע עם הגבס, נראה עתיק. ניסיתי גם לעשות כמה עיבודים חיצוניים לפני השטח של האובייקטים: שיוף ידני, התזת חול, וניסיון התכת פני השטח.
* גיליתי שככל שהכלי גדול יותר, וככל שדפנותיו דקות, כך יהיה קשה יותר לחומר לזרום ולהגיע לכל התבנית. תכונה זו יצרה התקררות של החומר תוך כדי נזילה, ולמעשה הותירה שוליים בוהקים בכל מקום שבו לא הגיע לקצה החלל הנגטיבי.
* סדרת האובייקטים כללה גם כלים מכילים, אך לרוב כאלה שכבר אינם יכולים להכיל נוזלים. המחשבה הייתה על סדרה ארכיאולוגית, וככזו, בחלקה לא מתפקדת.
מהלך נוסף שעשיתי נבע מהמחשבה כי כעת קיים בידי כלי חדש שלא היה קיים בידי האדם הקדמון: יציקה בצנטריפוגה. הכלים שעמדו לרשות האדם הקדמון לעיבוד האבנים כללו חריטה, שבירה והחסרה – ולרשותי כעת הייתה היכולת לצקת את אותם האובייקטים ביתר דיוק וקלות. המחשבה הזו הובילה אותי לניסיונות יציקה של ראשי חץ, פסלי אלילים וצלמיות, חרפושיות ועוד. אותו חומר, אותו האובייקט – טכניקה חדשה: כלים קדמוניים העשויים באופן תעשייתי.
המחשבה הזו הולידה כיוון חדש: "האלילים החדשים" – אובייקטים חדשים הנראים עתיקים.
הבנתי שאוכל להשתמש בחומר העתיק והמאגי הזה ליצירת אובייקטים מודרניים: פריטים שלא היה ניתן למצוא באמת בחפירות ארכיאולוגיות. המחשבה על חד קרן שקיבלתי בקינדר, עשוי מאובסידיאן ונראה כאילו התגלה בחפירות ונוצר לפני כ-5000 שנה, נראתה לי מרגשת, לכן יצקתי כוסות חד פעמיות וצעצועים מביצי קינדר כמיני סדרה של האלילים החדשים.
תמונות 57-61- משפחת פואגו
משפחת אסקיה
גילוי שלישי: אובייקט אחד, חומר אחד, שני מצבים שונים
משפחת אסקיה היא משפחת הטבעיים, העוסקת בחיבור בין שני מצבים שונים של אותו החומר. החומר העומד במרכז משפחה זו היא אבן הסקוריה, שאותה עיבדתי בעיבוד שבבי (חריטה).
המחשבה במשפחה זו הייתה על כלים שבהם חומר הגלם המקורי עוד חשוף ונוכח, להבדיל משתי המשפחות הקודמות. יש חוזקה אסתטית וגם פונקציונלית בסקוריה כפי שהיא: נקבובית ובעלת תכונות ספיחת נוזלים; כמו כן היא טובה לבידוד ומפתיעה במשקלה הנמוך.
המטרה כעת הייתה לייצר כלים שהם חצי אטומים וחצי נקבוביים. ידעתי שיש באפשרותי להתיך את החומר בצורה ישירה באמצעות מבער, אך בטכניקה זו מידת השליטה הייתה מוגבלת. בעיה זו החזירה אותי לניסיונותיי בתחום הזכוכית: חזרתי לטסטים עם תוספות המתיכים, כדי לבדוק אם קיימת תוספת שבלעדיה החומר לא יותך באותה הטמפרטורה.
מצאתי לא מעט תוספות שנתנו לי את התוצאה הרצויה. כעת היה עליי לבדוק את התגובה על גבי אבנים, ואת המראה בטמפרטורות השונות. הרצתי כמה בדיקות של הסקוריה בציפוי כל אחד מהחומרים השונים שהיו צפויים להגיב. בדקתי טמפרטורות שונות, עד שמצאתי את החומר שבעיני נתן את המופע החזותי המעניין ביותר. כמו כן, היה עליי לאתר את הטמפרטורה המדויקת שבה הכלי העשוי סקוריה אינו מושפע, או מושפע במידה מעטה, ואילו הציפוי (גם הוא עשוי סקוריה, בשילוב אחוז קטן של מתיך) כן ניתך.
כשמצאתי את החומר המדויק ואת הטמפרטורה המסוימת (לאחר מאות טסטים), הייתי מוכנה. כעת יכולתי לאטום את הכלים באזורים שרציתי, ולהשאיר אותם חשופים באזורים אחרים בשליטה כמעט מלאה. גם כאן צצו לא מעט בעיות במהלך העבודה: תגובת החומרים השתנתה בהתאם לכמות הציפוי ששמתי, והכלים הגיבו באורח שונה בתנורים שונים. אך עם כל זאת, רוב השליטה הייתה בידיי, כאשר לפעמים הופיעו גם תוצאות אקראיות, שאותן קיבלתי בברכה.
תמונות 62-65- משפחת אסקיה
4. סיכום
א. סיכום
הבחירה במחקר חומרי כפרויקט גמר לא הייתה פשוטה; נקודת המוצא הייתה החומר עצמו, לבה, ולא היה מובטח שבתום מסגרת הזמן של הפרויקט יהיו תגליות ברורות. יותר מכך – הרפרנסים לעבודה עם לבה או חומרים דומים היו דלים, אך מסתוריות זו של החומר והשימוש הלא נפוץ בו היוו משיכה עבורי ללכת בתחום זה שכמעט ולא נחקר.
לאורך התהליך היה עליי לפענח את החומר, ולהתמודד בכל פעם עם אתגרים ובעיות חדשות שצצו עם כל התקדמות. אך לבסוף, העבודה העקבית והשיטתית הניבה פרי: גילויים רבים שונים, פיתוח שיטות עבודה ועיבוד החומר באו לידי מימוש בשלוש משפחות אובייקטים, הנבדלות במראן ובדרך שבה אופי החומר הנחקר מתבטא.
מחקר זה הוביל לפריצת דרך בשדה שלא נחקר מספיק: לבה כחומר גלם. הגילויים, שיטות העבודה, והחומרים החדשים שפיתחתי במהלכו מהווים פוטנציאל עצום לעוד אפשרויות פיתוח מרתקות ומעניינות בתחום זה ובתחומים קרובים.
ב. פרויקטי המשך
במהלך המחקר היו לא מעט התפצלויות שונות והסתעפויות שבהן בחרתי או לא בחרתי ללכת. חלק מהגילויים התגלגלו להיות המשפחות שיצרתי, ואחרים נזנחו לאורך הדרך, מתוך מחשבה שאולי אחזור אליהם בהמשך.
שניים מהגילויים האלה המשיכו לפרויקטים נוספים בתחום האבן, בעקבות המחקר:
"Neo-Archeology"
יציקות הלבה (משפחת פואגו) התפתחו בהמשך לפרויקט נוסף בפני עצמו, שנקרא "Neo-Archeology". מדובר בפרויקט קונספטואלי, המבקש לבחון את התרבות הנוכחית דרך פילטר של אובייקטים ארכיאולוגיים המעידים על תרבויות ומנהגים. הפרויקט שואל את השאלות: אילו עדויות הייתה משאירה אחריה התרבות האנושית כיום, אילו הייתה מתקיימת בזמנים פרה-היסטוריים? מי הם האלילים והצלמיות שאותם היינו מנציחים? אילו כלים וחפצים היינו משאירים אחרינו?
באמצעות טכניקת העיבוד שפיתחתי במהלך המחקר, היה באפשרותי לתרגם חפצים ואובייקטים פלסטיים המוכרים לנו מחיי היומיום לממצאים ארכיאולוגיים. החפצים ה"ארכיאולוגיים-חדשים" מציבים בפנינו קונפליקט: סכין חד פעמית עשויה אבן, או כרטיס אשראי עשוי אובסידיאן; פריטים שהיינו מצפים למצוא באתר ארכיאולוגי, אך גם בסביבה הקרובה אלינו בבית.
תמונות 66-68
"Obsessidian 2.0"
אובססידיאן 2.0 הוא פרויקט שנוצר עבור תערוכת הביאנלה לאמנויות ועיצוב במוזיאון ארץ ישראל, והוא ממשיך את "משפחת אסקיה" ומרחיב אותה לטכנולוגיות עיבוד חדשות. זהו פרויקט המפגיש את החומר העתיק בעולם (לבה ואבנים געשיות) עם הטכנולוגיה העכשווית של עיבוד באמצעות זרוע רובוטית (CNC), ויוצר מופע חזותי חד פעמי שאינו יכול להתקיים בטבע – האבן לצד הזכוכית, המקור לצד התוצר.
תמונות 69-71
נספח – ניסיונות נוספים בתהליך המחקרי
א. מסלול המתכת
עירוב עם מתכות שונות:
שילוב של האבנים עם מתכות שונות הניב תוצאה ויזואלית מעניינת, אך בשלב זה החלטתי להתמקד בכיוונים שבהם הלבה והאבנים יהוו את המסה העיקרית של החומר.
יציקה בתבנית פתוחה:
בבדיקות הראשונות ניסיתי להתיך את החומרים בכורית ולמזוג אותם לתבנית פתוחה. נוכחתי לדעת כי החומרים כל-כך צמיגיים, וטמפרטורת ההתכה שלהם כה גבוהה (לעומת מתכת וזכוכית, למשל), שכמעט לא ניתן "למזוג" אותם לאחר ההתכה, והם מתקשים כמעט מיד.
ניסיונות נוספים בתחום המתכת היו בשילוב מתכות עם האבנים – מילוי החלל הנקבובי בפליז, יציקה על גבי אבנים, וגם ניסיונות שילוב בהתכה. תוצאות הבדיקות הללו היו מעניינות, אך הרגשתי כי הפוטנציאל האמיתי גלום ביציקת החומר עצמו, ולא בתוספת אליו.
ב. מסלול הזכוכית
ניפוח זכוכית העשויה מהאבנים ומשולבת עם אבנים:
הניסיון הראשון כלל התכה של סקוריה שחורה בכור זכוכית, ואז ניסיון לנפחה. הסקוריה ניתכה, אך הייתה צמיגה ביותר ולא ניתנת לניפוח. לאחר מכן ניסיתי ערבוב של האבן עם כ-50% זכוכית: גם זה כשל, שכן הזכוכית לא התערבבה כראוי בעת ההתכה ולא הייתה ניתנת לניפוח, ונוסף על כך חשתי שתוספת כה גדולה של חומר חיצוני מורידה מערך השימוש בחומר הגלם.
ניפוח זכוכית בציפוי אבנים/אבקת אבנים:
ערכתי גם ניסיונות נוספים שבהם הניפוח עצמו היה מזכוכית רגילה שאותה גלגלנו לפני הניפוח בגרגירי סקוריה או סקוריה טחונה לחלוטין. התוצאות היו מעניינות מאוד מבחינה ויזואלית ומרקמית, אך שוב החומר המרכזי היה הזכוכית ולא האבנים.
ג. מסלול הקרמיקה
ערבוב אבנים ואבקות אבנים עם חומרים קרמיים:
שימוש באבנים געשיות אינו דבר חדש בתעשיית הקרמיקה: קיימים תוספים כגון גרגירי בזלת ואבקת פומיס למשל, שניתן לערבבם בזיגוגים. כמו כן, קיימים לא מעט רפרנסים לערבוב של בזלת בחומר עצמו, ולכן לאחר כמה ניסיונות מועטים בתחום הזה החלטתי לזנוח את הכיוון הזה ולהתמקד בזיגוגים.