הפרויקט נערך במסגרת הקורס "סדנת מחקר" בהנחיית ד"ר טל פרנקל אלרואי,
דפנה קפמן ועינב מקורי
בנובמבר 2016, ביתם של הוריי בישוב נטף נשרף. הבית עצמו נהפך לאוסף גדול של שברים: שברי קרמיקה וזכוכית, פריטים סדוקים דבוקים זה לזה, ברזלים שהתחמצנו והתעוותו, חלקי פלסטיק ודפים שרופים – דפי גמרא, ספרים ותמונות.
התחלתי לאסוף ולמיין חפצים מהבית כמעט ביום שבו פרצה השריפה. האובייקט הראשון שמצאתי בכניסה היה שבר צלחת מתוך סרביס עם איורים של בית. באופן סימבולי, על שבר הצלחת היה מאויר רק גג המבנה והוא הדהד את המחשבה על כך שהגג בבית הוריי הוא שנשרף ראשון.
בעת איסוף החומרים לא היה ברור תמיד מה המקור של כל פריט והייתי צריכה לנסות לפענח את זהותם. רבים מהם עברו טרנספורמציה ונהפכו למעין חפצים חדשים.
במהלך המיון והאיסוף מצאתי את עצמי מצלמת הרבה תמונות, והמצלמה שימשה לי כלי מיון. תיעדתי את סימני העשן שנותרו בבית. על הקירות נוצרו מעין ציורים, חותמות של אובייקטים שהעשן הסמיך הטביע.
לנוכח היצירות שהתהוו במהלך השריפה עלתה לי השאלה, אם אפשר לתפוס את הטבע כמו שהוא, לא נגוע ובלי הניסיונות לעבד אותו. זמן מה עסקתי בניסיון ליצור אובייקטים מזכוכית חמה כך שייראו כאילו נוצרו מעצמם. בשלב מסוים הנחתי קצת לרצון לעשות מניפולציה נוספת על החפצים או ליצור עבודות חדשות, ונתתי לעצמי להמשיך לאסוף עוד ועוד מבלי להבין למה. החלטתי להשאיר את ההתפעמות שלי לא נגועה ופשוט להיות בה – בהתפעמות.
את בית הוריי סיימו לבנות שנה לאחר שנולדתי, והשריפה חוללה תהליך מואץ של פרידה. באותה תקופה ניסיתי להבין מה בדיוק נגע בי בכל הפריטים הללו שאספתי, מה ניתן לשמור ומה לשחרר. הרצון הראשוני שלי לשמר ואולי אף לתבנת את הדברים בבית התעמעם והוחלף ברצון להתבונן ולהיות שם, ברגע הזה של ההשתנות שעוד מתרחשת בבית ומסביב לו, בניסיון לתפוס את מכלול הטרנספורמציות של חומר וזיכרון.
תיעוד וידאו