מאמר זה הוא חלק מתוך:
Roux V. 2010. “Technological Innovations and Developmental Trajectories: Social Factors as Evolutionary Forces”, In M.J. O’Brien and S.J. Shennan (eds.), Innovation in Cultural Systems. Contributions from Evolutionary Anthropology, Cambridge, Massachusetts: The MIT Press, p. 217-234.
מבוא
מסורות טכנולוגיות, שהיציבות שלהן מובטחת על ידי המסירה והלימוד, נתונות בכל זאת לתמורות שמחוללים חידושים והמצאות. במאמר זה אני מציעה לנתח את גורמי השינוי האלה בשני מישורים: האינדיבידואלי והקולקטיבי. המצאה, כפעילות קוגניטיבית, מתרחשת ברמה האינדיבידואלית, בניגוד לחידוש, שמהווה אימוץ המצאה ברמה הקולקטיבית, ומשום כך הוא תופעה היסטורית. בחלק הראשון של המאמר, אעסוק בהמצאות טכנולוגיות, סדרן ואופן התפתחותן, וכן בתפקידו האפשרי של האינדיבידואל בהיווצרותן הדיפרנציאלית של המצאות. בחלק השני, אבחן את המנגנונים שבבסיס תהליכי החידוש.
אבולוציה טכנולוגית:
הדרגתיות לעומת אי הדרגתיות
ראשית אבחן את ההשערות בדבר המגמה של האבולוציה הטכנולוגית, כפי שמעידה עליה ההתפתחות של החפצים עצמם, ולאחר מכן את ההשערות בדבר האופן שבו מתקדמת אבולוציה זו, ואתמקד בניגוד שבין אבולוציה טכנולוגית הדרגתית לעומת אבולוציה לא הדרגתית. ניתן להעריך את המגמה שבה מתקדמת האבולוציה הטכנולוגית על ידי ניתוח היחסים בין הטכניקות המומצאות לאורך ההיסטוריה. ניתוח זה מסביר את ה"צורות" שמקבלת האבולוציה הטכנולוגית. כמו כן, ניתן להעריך את האופן שבו מתרחשת האבולוציה הטכנולוגית על ידי בחינת המעבר מטכניקה אחת לאחרת. האם מעבר זה פרוגרסיבי, ליניארי, תוספתי (אינקרמנטלי) או האם הוא מתרחש בקפיצות? בהתאם לכך, אבחין בין המצאות רציפות לבלתי-רציפות. השערתי היא שאם שני סוגי ההמצאה תורמים לאבולוציה הטכנולוגית, גם המנגנונים שבבסיס היווצרותם והתקבעותם עשויים להיות מגוונים.
מגמת האבולוציה הטכנולוגית: הצטברות וסדר ההתפתחות
מחקרים בתחום ההיסטוריה של הטכניקה מראים כי הטכניקות מצטברות, כך שכל שינוי של טכניקה תמיד מקפל בתוכו ידע קודם (לדוגמה, Creswell 1996; Gille 1978). מבחינה זו, המצאה תיחשב לרוב כשינוי תוספתי, או כשילוב של יסודות קיימים מראש (לדוגמה, Henrich 2010; Schiffer 2005).
מאחר שטכניקות מצטברות, האבולוציה שלהן מאורגנת בהכרח לפי סדר התפתחות מסוים. לדוגמה, כלי החרס הראשונים לא נעשו בעזרת אנרגיה קינטית סיבובית, אלא בכוח השרירים בלבד; פירו-טכנולוגיות לא החלו בטכנולוגיות חום גבוה, אלא חום נמוך וכדומה. במילים אחרות, המצאה תמיד מתרחשת במסגרת הלוגית של תקדימים הניתנים לגילוי היסטורי. עם זאת, כפי שהראה קרסוול (Creswell 1996: 21), העובדה שטכניקות מחייבות דרגה מסוימת של התפתחות אין משמעה שדרגה זו זהה בכל מקום. יש קבוצות העשויות להתעלם משלבים מסוימים ולדלג ישר לשלבים מורכבים יותר, בהינתן הגורמים הסביבתיים או התרבותיים המתאימים.
כאשר סדר זה של התפתחות טכנולוגית נבחן ברמת המקרו ובנפרד מהמסלולים ההיסטוריים של ההמצאות, הוא יכול להתאפיין במונחים אבולוציוניים. ההשערה היא שהנטייה הכללית היא לחיסכון באנרגיה אנושית (Defoege 1989; Gille 1978; Simondon 1958). מגמה כזו תתאים ל"חוקי האבולוציה", שלפיהם טכניקות מתפתחות באופן לוגי ממצב (המכונה "מופשט") שבו הפעולות הבסיסיות לייצור חפץ כלשהו מוצבות בהשוואה זו מול זו, אל מצב (המכונה "מוחשי") שבו פעולות אלה נמצאות ביחסים ביניהן ואינן ניתנות להפרדה זו מזו, בהינתן שהפעולה שלהן זו על זו סינרגטית. הניתוח כאן מבוסס על שושלות מתועדות היטב של חפצים רבים. שושלות הן אוספים של חפצים שמתפתחים מתוך עיקרון טכני יציב, והן התהוו בעקבות ניתוח של היווצרות החפצים. במילים אחרות, אפשר להחשיבן כגנאלוגיה של עקרונות פיזיקליים (Creswell 1996: 144). תוצאת המעבר מהחפץ "המופשט" לזה "המוחשי" היא שאם שאר התנאים זהים, התפתחות החפצים תהיה לכיוון נפח קטן יותר, משקל נמוך יותר, מספר חלקים קטן יותר, זמן תגובה קצר יותר ומחיר נמוך יותר (Deforge 1989: 281). בכל האמור לטכניקות של ייצור כלי חרס, באזור דרום הלבנט אפשר להתחקות אחר ההתפתחות של טכניקת העבודה בחוליות (coiling technique) לכדי טכניקת העבודה בחוליות על אובניים (wheel coiling technique – שימוש באנרגיה קינטית סיבובית לדיקוק ועיצוב חפץ גולמי), ושל האחרונה לכדי טכניקת העבודה על אובניים (Wheel Throwing – הפעלת אנרגיה קינטית סיבובית על גוש חומר). טכניקה אחרונה זו שנוצרה כתהליך ייצור מכני לחלוטין יכולה להיחשב כשלב האחרון בהתפתחות טכניקות קרמיות המשתמשות באנרגיה קינטית סיבובית, בהתאם ל"חוקי האבולוציה" שהציע סימונדון. אכן, הפעולות השונות נעשות בסינרגיה, באמצעות שימוש באנרגיה קינטית סיבובית. סינרגיה כזו ייחודית מבין טכניקות הייצור הקרמי, שהן לרוב סדרת פעולות "עצמאיות" כמו טכניקת הבנייה בחוליות על אובניים. מכאן נוצר חיסכון גדול בזמן (Roux and Courty 1998).
אופן האבולוציה: הדרגתיות לעומת אי הדרגתיות
חידושים מתרחשים בשתי דרכים: א) התפתחות אוטונומית ופרוגרסיבית שאינה מונעת מגורמים חברתיים מסוימים אלא היא מגיבה בעיקר לכללים טכניים; ב) התפתחות בקפיצות בין שלבים שנקבעת על ידי מוטציות חברתיות. במקרה הראשון, אפשר להביט על החידושים כעל פרוגרסיביים ורציפים. הם מתפתחים באופן תוספתי בתגובה לנטייה הטכנית של עצמם עד דרגה מסוימת שנקבעת על ידי מגבלות טכניות. במקרה השני, נראה שהמעבר משלב אחד למשנהו מתנהל לפי פונקציה לוגריתמית ולא קווית. ניתן לראות את החידושים כבלתי רציפים; הם מאפשרים חריגה מן הגבולות שמטילה הלוגיקה הפנימית של הטכניקות. הם אינם רק שילוב או צירוף של יסודות קודמים – הם מחוללים שושלות טכנולוגיות חדשות. הקפיצה הטכנולוגית שמושגת בטכניקות אלה ניתנת להערכה כמותית ואיכותית.
ליתר דיוק, המצאות בלתי רציפות מאופיינות בהכנסת עקרונות פיזיקליים חדשים לתהליך הטכנולוגי (למשל, עקרונות הנע חדשים), ומשום כך מספרן מוגבל, שכן אינן מתאימות לאינסוף צירופים חדשים של יסודות קודמים אלא לנקודות התחלה חדשות באבולוציה של החפצים הטכניים שמתקרבים למיצוי ההתפתחות שלהם. כלומר הן קוטעות את ההיסטוריה של הטכנולוגיה מאחר שכל סף או המצאה בלתי רציפה מחוללים שושלות חדשות של חפצים המאופיינים בעקרונות פיזיקליים חדשים. שושלות חדשות אלה יכולות לדור בכפיפה אחת למשך זמן מה עם השושלות הקודמות. מכאן נובע שהדיאגרמות שמתקבלות כאשר מנסים לייצג, למשל, את האבולוציה של שושלות כלי חרס שנוצרו בין האלף החמישי לאלף הראשון לפנה"ס בלבנט הדרומי עולות בקנה אחד עם הקלדוגנזה (פיצול אילן יוחסין) המוצגת בתרשים 1. בתרשים זה, כל טכניקת ייצור מולידה שושלת חדשה, בעוד הקבוצה הקדומה ממשיכה להתקיים לצדה זמן מה. כל אחת מהן מתאימה לעקרונות פיזיקליים חדשים: טכניקת הבנייה בחוליות מאופיינת בשימוש באנרגיה קינטית סיבובית (התכונה החדשה) לעיבוד דפנות חומר העשויות מאלמנטים מחוברים (התכונה הקדומה); טכניקת העבודה על אובניים מאופיינת בשימוש באנרגיה קינטית סיבובית (התכונה הקדומה) להפיכת גוש חומר (התכונה החדשה) לכלי קיבול. המעבר לטכניקת הבנייה בחוליות על אובניים היא קפיצה ראשונה מסוגה כשבוחנים אותה במונחים של מקור האנרגיה. דפנות החומר מתעוותות עתה בגלל האנרגיה המשולבת של לחץ האצבעות והאנרגיה הקינטית הסיבובית. האנרגיה הקינטית הסיבובית דורשת שהגלגל יסתובב על צירו מספיק מהר כדי להתנגד ללחצים. עליו להגיע למהירות של 80 סיבובים לדקה, בערך; זמן הייצור מתקצר בחצי. הקפיצה אפילו גדולה יותר במעבר לטכניקת העבודה על אובניים. רמת האנרגיה הקינטית הנדרשת כדי להפוך את גוש החומר לכלי קיבול גבוהה הרבה יותר, כדי להתנגד ללחצים על גוש החומר. על הגלגל להגיע למהירות של 150 סיבובים בדקה; כאן זמן הייצור קטן ל-1/20.
בבואנו לבחון את השושלת של חרסי החוליות על אובניים בלבנט הדרומי, אנו מזהים משתנים טכניים-סגנוניים. שיטות עיצוב שונות הומצאו וסוגים מורפולוגיים חדשים נוצרו בחוליות על אובניים במהלך המאות. שיטות העיצוב השונות מתאימות לשינויים באופן השימוש באנרגיה הקינטית הסיבובית (Roux and Courty 1998). במילים אחרות, הן מתאימות לווריאציות הדרגתיות לפי אותו עיקרון פיזיקלי (שימוש באנרגיה קינטית סיבובית בעבודה על אלמנטים מחוברים). אפשר לשרטטם באופן ליניארי בהקשר של כוח הלחצים וזמן הייצור. כך, אין כל קפיצה בין שיטות אלה. הן מייצגות המצאות רציפות שהתרחשו על בסיס הסף שנחצה על ידי טכניקת החוליות על אובניים.
לסיכום, נתונים אמפיריים מצביעים על כך שהאבולוציה הטכנולוגית מורכבת מחידושים רציפים ובלתי רציפים, ומהמצאות באמצעות שינויים קטנים ומצטברים, אך גם בקפיצות רדיקליות מדי פעם. קצב החידושים הבלתי רציפים יכול להיות מהיר למדי. במקרה של טכניקת העבודה בחוליות על אובניים בלבנט הדרומי, תכונה טכנית חדשה זו מזוהה בבירור בכמה רבדים של אתרים ארכיאולוגיים רבים שמתוארכים למחצית השנייה של האלף החמישי לפנה"ס, בעוד השימוש באנרגיה קינטית סיבובית להחלקת פני השטח של דפנות חומר הופיעה לראשונה על כמה כלים השייכים לאתרים המתוארכים למחצית הראשונה של האלף החמישי לפנה"ס. מנגד, נראה שפרקי הזמן שבין החידושים הבלתי רציפים היו ארוכים, בהתחשב כמובן בקנה המידה היחסי של הזמן ההיסטורי. לכן, התקופה שבין טכניקת החוליות על אובניים לטכניקת העבודה הסיבובית על אובניים נפרשה על פני שלושת אלפי שנים.
פעילות קוגניטיבית והמצאות
אבחן כעת את הפעילות הקוגניטיבית הכרוכה בהמצאות בלתי רציפות כדי לנתח את התפקיד האפשרי של האינדיבידואל באבולוציה הטכנולוגית. ההשערה כאן היא שהאינדיבידואל ופעילותו הקוגניטיבית עשויים לתפקד כגורם אקראי באבולוציה, ואלמלא גורם זה הייתה האבולוציה מתקדמת, ברמת המקרו, לפי סדר התפתחות הכרחי.
לפי הגישה האקולוגית, ובהתייחס למחקרים על תהליך הלמידה של מיומנויות מורכבות (Gibson 1979), ניתן לראות בהמצאה תוצאה של פעילות חקרנית במערכת הגוף-חומר-אנרגיה. ניתן גם לראות בה תוצאת התגלית, שמושגת במהלך פעילות זו, של האפשרויות שמציעה הסביבה. כך, המצאת הטכניקה של העבודה בחוליות על אובניים מפורשת כאן כתוצאה של האינטראקציה הדינמית בין המשימה (גילוי השימוש באנרגיה קינטית סיבובית ביצירת קדרות), הגוף (גילוי המיומנויות הנדרשות לעיצוב קדרה בעזרת אנרגיה קינטית סיבובית) והכלי (גילוי תכונות הגלגל להפקת אנרגיה קינטית סיבובית) (Roux 2003).
באשר לגילוין של המיומנויות הנדרשות בהמצאות בלתי רציפות בתחום המלאכה, כגון אלה המשמשות בעבודה בגלגל, ניתן לראות גילוי זה כתופעה השוברת את המסורת. אכן, הקושי בלימוד המיומנויות הנדרשות לכל מלאכה באשר היא נעוץ בעיקר בשליטה בטכניקה (האופנים הפיזיקליים שלפיהם מעובד החומר הגולמי), שבה תלויה, בתורה, השליטה במהלך הפעולה (סדרת יעדי המשנה). השליטה בטכניקה עצמה נעוצה בשליטה בתנועות הבסיסיות שמשתנות לפי התוצרים הסופיים. ברגע שהושגה מומחיות, לימוד תנועות בסיסיות חדשות משמעו, בעבור המומחה, כוונון מחדש של תנועות בסיסיות שנלמדו קודם – תהליך שיחייב לחזור עליהן אלפי פעמים. בהקשר זה, הופעת טכניקות חדשות – המאפיין העיקרי של המצאות בלתי רציפות – מצביעה על אינדיבידואלים ששינו את התנועות הבסיסיות שלהם ופיתחו מיומנויות חדשות המנותקות ממה שלמדו בעבר. כך, טכניקת העיצוב בגלגל מצביעה על מיומנויות חדשות השונות מאלה שקשורות לטכניקת החוליות; וטכניקת הבנייה על אובניים מצביעה על מיומנויות חדשות השונות מאלה הנדרשות לטכניקת החוליות על גבי אובניים (Roux 1989). בין שתי הטכניקות האלה מפרידות כמה שנים של חניכות.
מי היו, אפוא, הממציאים שהצליחו להתנתק מן המסורת ולפתח כישורים חדשים? הבה נזכור שתהליך הלמידה עצמו מתרחש בהתאם למודל (אופן הפעולה שאותו נוקטת קבוצה כדי להגיע לתוצר סופי מסוים) ששייך למוסֵר הידע. מבחינה זו, אף פעם אין המצאות כאשר רוכשים כישורים מוטוריים. בסוף תהליך ההכשרה, הכישורים הנדרשים לשכפול המסורת, וכישורים אלה בלבד, נהפכים ל"גופניים", פשוטו כמשמעו. כישורים אלה משתתפים כעת ישירות בשימור המסורת, כלומר הסובייקט מתקשה לחשוב על דרכים אחרות לעשיית דברים, בשל המיומנויות הקוגניטיביות והמוטוריות שהוא פיתח, ש"מקבעות" תפיסות עולם. עם זאת, מחקרי שדה אמפיריים הראו שסובייקטים יכולים לפתח רמות שונות של מומחיות שמהוות גורמים מכריעים בעבור ההתנהגות הקוגניטיבית. המומחה, כאשר הוא נוכח במגבלות המשימה, יכול להשיג את התהליך הטכנולוגי דרך התאמה דינמית קבועה בין מצב החפץ לשלב הבא. משמע, למומחה יכולת רבה לאתר את המידע הרלוונטי הנובע מהפעולה המתמשכת ויש לו גם היכולת לשלב מידע זה בפעולה שלו. יתרה מכך, מומחיות אינה מורכבת רק מהכוונון הטוב ביותר האפשרי של תכונות המערכת (מערכת המשימה-סביבה-אורגניזם). המומחה הוא שיכול גם לאלץ את המערכת לנוע בכיוון זה או אחר כדי להתאימה לתכונות חדשות (Bril et al. 2005). תכונות חדשות אלה יכולות להיות "בעיות ביצוע מתהוות", מצבים חדשים (לדוגמה, חומרי גלם חדשים) או "הפרעות" במערכת (לדוגמה, פגמים בחומר).
כתוצאה מכך, אפשר לצפות שתהליך ההמצאה יתגלה כנחלתם של מומחים אינדיבידואלים שלהם ההיכרות הרבה ביותר עם אילוצי המשימה, כלומר מומחים שמסוגלים לחקור את תכונות הגוף-חומר-אנרגיה, לחרוג מעבר לייצוגים התרבותיים שעיצבו בעבורם את "הדרך לראות ולעשות", לפתור בעיות ולגלות טכניקות ומיומנויות חדשות (בין אם בעיות אלה צצו במקרה, בטעות, או שנוצרו מרצון על ידי הממציא). כשם שמהנדסים חוקרים את החוקים השולטים באילוצים הרלוונטיים (חומר, אנרגיה) ומנסים פתרונות שונים, ממציאי המצאות בלתי רציפות הם שיכולים לחרוג מן הייצוגים התרבותיים של משימות טכניות ומן הגבולות של האבולוציה הטכנית של חפצים באמצעות גילוי עקרונות פיזיקליים חדשים ופיתוח מיומנויות חדשות. אינדיבידואלים אלה, כמו כל מומחה בשדה מסוים, יוצאי דופן לא רק בשל הכישורים שלהם אלא גם הודות לנדירותם, ועדות לכך מספקים מצבים אנתרופולוגיים בימינו; בהודו, למשל, ההמצאות שבהן חזיתי נוצרו על ידי האומנים המוכשרים ביותר – כפי שמעידים עליהם תוצריהם והמוניטין שלהם – והם היו אחד או שניים מתוך מאות (המצאות בפירו-טכנולוגיה).
מהאמור לעיל נובעת ההשערה שאינדיבידואלים ויכולותיהם הקוגניטיביות עשויים להיות גורם אקראי באבולוציה של הטכניקות. גורם אקראי זה עשוי גם להסביר היטב תופעות של התכנסות טכנולוגית.
הדינמיקה של חידושים טכנולוגיים בלתי רציפים
השאלה העולה כעת היא כיצד מתרחש חידוש טכנולוגי. כיצד המצאה הנוצרת במישור האינדיבידואלי נהפכת לחידוש במישור הקולקטיבי? לפי הגישה הדינמית, המסלול הטמפורלי של שני המשתנים הקשורים האלה – האינדיבידואלי והקולקטיבי – הוא שנותן למערכת הטכנולוגית את היכולת להסתגל ולחולל שינוי טכנולוגי (Roux 2003). ליתר דיוק, תופעת החידוש נתפסת כתוצאה של תהליך דינמי הנוצר מאינטראקציות מורכבות בין תכונות הרכיבים הבונים אותו – המשימה הטכנית, המוגדרת כאן במונחים של תהליך ייצור ומיומנויות, הסביבה, המספקת את החומרים המשמשים למשימה הטכנית והסובייקט, שמבצע את המשימה הטכנית ושכוונותיו נעוצות בייצוגים החברתיים-תרבותיים של הקבוצה. תכונותיהם של הרכיבים השונים האלה מציבות אילוצים (פיזיקליים-כימיים, ביו-מכניים, סביבתיים או תרבותיים וכדומה). חידושים מתבססים על אילוצים אלה; הם נוצרים בהתאם לתנאים פוליטיים, כלכליים, חברתיים או דתיים שבהם הדרישה לחפצים חדשים, העשויים על בסיס הטכניקה החדשה, ממלאת תפקיד חשוב. מנקודת מבט זו, הם תמיד מתייחסים לתרחישים היסטוריים מסוימים.
תרחישים אלה, אף שהם פרטיקולריים, אמורים לסייע לנו, מצד אחד, לבחון את השערתו הכללי של קרסוול שלפיה קפיצות באבולוציה הטכנולוגית נקבעות על ידי מוטציות חברתיות, ומצד שני, להעריך את היחסים בין התרחישים ההיסטוריים לתנאי ההתממשות שלהם, המוגדרים כאן כהקשר של הייצור האוּמנותי.
חידושים בלתי רציפים וגורמים חברתיים
לצורך דוגמה לתרחיש היסטורי, נבחן את הופעתה של טכניקת החוליות על אובניים. בלבנט הדרומי, טכניקה זו הופיעה במחצית השנייה של האלף החמישי לפנה"ס, בתקופה הקרויה "הכלקוליתית המאוחרת", בקרב חברות חקלאים-רועים שתרבותן החומרית הצטיינה בחידושיה (במיוחד טכניקות חדשות לעיבוד מתכות וקרמיקה). במשך התקופה הזו, שנמשכה 500 שנה בערך, הבנייה בחוליות על אובניים שימשה רק לקטגוריה מורפו-פונקציונלית אחת – כלי קיבול פתוחים קטנים בעלי דפנות ישרות המכונים "קערות בצורת V". קערות אלה נמצאו הן באתרי התיישבות והן במקדשים או בהקשר של קבורה, שבו נמצאו הקערות בשיטתיות בקברים ראשיים ומשניים. מחקר מפורט של הקערות שנעשו בחוליות על אובניים ושנתגלו באתר אבו-חמיד (Dollfus and Kafafi 1993), בעמק הירדן המרכזי, מצביע על כך שלקערות אלה היה תפקיד טקסי. במונחים דינמיים, החידוש בבנייה בחוליות על אובניים התפרש כתוצאה של אינטראקציה מורכבת בין המצאה שנעשתה במישור האינדיבידואלי, סביבה גיאולוגית ידידותית ודרישה לחפצים בעלי ערך טקסי. דרישה כזו פורשה כנובעת מאליטה כלשהי, בהינתן תפקיד החפץ וההקשר הפוליטי-דתי. מכאן יוצא שבלבנט הדרומי, נראה שהחידוש של חוליות על אובניים נבע מדרישה שהגיעה, כאמור, מצד אליטה כלשהי, בתקופה שבה החלו מבנים חברתיים-פוליטיים להתהוות (Roux 2003).
לתרחיש זה מקבילות רבות בתקופות כרונו-תרבותיות אחרות, שכן החידושים הטכניים העיקריים הידועים בעידן הקדם-תעשייתי חלו על חפצים הקשורים לעתים קרובות מאוד לאליטות.
דבר זה מרמז, ראשית, שבחברות מסורתיות, חידושים בלתי רציפים היו יוזמה של אינדיבידואלים שהחזיקו בכוח כלשהו – דתי, פוליטי או כלכלי; שנית, שחידושים אלה התממשו לא בשל היתרונות הטכנו-כלכליים שלהם אלא מסיבות סימבוליות או חברתיות. יש בכך תמיכה בהשערה של קרסוול (Creswell 1996) שלפיה תמורות רציפות בטכניקות יכולות להיות אוטונומיות פחות או יותר, כחלק מאבולוציה, בעוד שינויים בלתי רציפים נובעים משינויים חברתיים.
ההתקבעות והתפוצה של חידושים בלתי רציפים
לעתים נדרשות כמה אלפי שנים כדי שחידושים בלתי רציפים יקנו להם אחיזה ויתקבעו. זהו המקרה של טכניקת עיצוב החומר על אובניים בלבנט הדרומי (Roux 2008).
באזור זה, טכניקת העיצוב על אובניים הומצאה בתקופה הכלקוליתית לצורך ייצורן של קערות טקסיות. התרבויות הכלקוליתיות התמוטטו בתקופת הברונזה הקדומה I (3800 לפנה"ס). תרבויות כלי החומר התאפיינו באזוריות (רגיונליות) עזה ובהופעתן של תכונות טכניות-סגנוניות חדשות (Miroschedji 1989). באשר לעבודה בחוליות על אובניים – היא למעשה נעלמה מדרום הלבנט מלבד אזור גאוגרפי קטן, ומלבד תקופה קצרה אחת, תקופת הברונזה הקדומה א' 1 (IA). בתקופת הברונזה הקדומה א' 2 (IB), היו בשימוש האובניים, אך בניגוד לתקופות קודמות האנרגיה הקינטית הסיבובית שימשה לפעולות גימור בלבד, לא לדיקוק או לעיצוב דפנות החומר. בניית החוליות על אובניים חוזרת ומופיעה בתקופות הברונזה הקדומות ב' וג'. זו האחרונה, שנמשכה מהחצי הראשון של האלף השלישי לפנה"ס, מאופיינת בגל ראשון של עיור שסימנו העיקרי הוא הופעתן של ערים מבוצרות בעלות מבנים מונומנטליים. בתל ירמות, עיר מבוצרת הממוקמת כ-30 ק"מ דרומית-מערבית לירושלים והאתר העיקרי באזור הדרומי של דרום הלבנט, התגלו שתי טורניתות (tournettes – משטחים מסתובבים לצביעת קרמיקה) במתחם הארמון (Roux and Miroschedji 2009). עם זאת, ובניגוד לכל הציפיות, רובם המכריע של כלי הקרמיקה לא יוצרו בעזרת אנרגיה קינטית סיבובית; רק 3% יוצרו כך, מה שמצביע על כך שאומנים מעטים מאוד השתמשו בטורניתות. מספר קטן זה של אומנים נשמר בעקביות במהלך תקופה הברונזה הקדומה III, שנמשכה כ-500 שנה. לא היה כאן אימוץ של טכניקת הבנייה באובניים, שהיה מסייע להגדיל את שיעור הכלים שיוצרו בשיטה זו. בתקופת הביניים (המחצית השנייה של האלף השלישי לפנה"ס) – תקופה של שינויים היסטוריים מכריעים שכללו קריסה של ערים – העיצוב באובניים שוב נעלם. הוא הופיע מחדש במהלך האלף השני (תקופת הברונזה האמצעית), ואז קנה לו אחיזה במהירות.
כך, חלפו שלושת אלפי שנים עד שטכניקת החוליות על אובניים זכתה לתפוצה נרחבת. היא נעלמה פעמיים – בראשונה אחרי התקופה הכלקוליתית ובפעם השנייה לאחר תקופת הברונזה הקדומה III. ניתן להסביר את מסלול ההתפתחות הזה ואת האי-ליניאריות שלו באמצעות בחינת ההקשר שבו נמסרה האומנות לאורך השנים.
בתקופה הכלקוליתית, מחקר טכנו-פטרוגרפי שנערך על כל דרום הלבנט הראה שהאומנים שייצרו קערות על גלגל היו מועטים, נודדים ומקושרים לאליטה (Roux and Courty 2005). בניית החוליות על אובניים נמסרה, אפוא, בתוך מעגל מצומצם של אומנים שמעמדם היה שונה משל יתר הקדרים הרבים שפעלו באתרים השונים באזור והיו אחראים לקדרות השימושיות. בתקופה הברונזה הקדומה III, נראה שבניית החוליות על אובניים שוב הייתה נחלתה הבלעדית של אליטה כלשהי, ושימשה רק כמה אומנים מומחים, שהיו, לפי הימצאן של הטורניתות בארמון, בהכרח בעלי מעמד של אומני הארמון.
לסיכום, האומנים שהשתמשו בבניית חוליות על אובניים באלפים החמישי והשלישי לפנה"ס היו קומץ מומחים הקשורים לאליטה, ששמרה לעצמה את הטכניקה הזו לייצור חפצים. רוב מערך הייצור לא הרוויח מהחידוש הזה, והתוצאה הייתה מערכת טכנולוגית שהתאפיינה בשבריריות, ומכאן ההסבר לכך שבניית החוליות על אובניים נעלמה פעמיים ולכך שהתפתחותה הייתה אטית. השבריריות של מערכת טכנולוגית ניתנת להגדרה על בסיס גודלה של הרשת שבה היא מופצת ונמסרת. אם הרשת מוגבלת בגודלה, המערכת שברירית ומתקשה להתמודד עם אירועים היסטוריים כבדי משקל, כמו אלה המשנים את המבנה הסוציו-אקונומי של חברה שלמה. לכן, גם באלף החמישי וגם בשלישי לפנה"ס, רק קדרים מעטים השתמשו בחוליות על גבי אובניים. כתוצאה מכך, רשת התמסורת הייתה מצומצמת בגודלה, וכשעמדה בפני התהפוכות ההיסטוריות השונות שהביאו את הקץ על התרבות הכלקוליתית ועל תרבות הברונזה הקדומה, הרשת קרסה והטכניקה נעלמה.
מערכות טכנולוגיות שבריריות הן הניגוד של מערכות איתנות, שמאופיינות ברשתות תמסורת גדולות מספיק כדי להעניק לתכונה הטכנית את העודפות שתאפשר לה לעמוד בפני אירועים היסטוריים. כך, כאשר בניית החוליות על אובניים נעשתה רווחת באלף השני לפנה"ס, שכן נמסרה בין הדורות על ידי רשת גדולה, היא הצליחה לעמוד בפני האירועים השונים שטלטלו את דרום הלבנט במהלך ההיסטוריה.
מסקנה
נראה שאבולוציה טכנולוגית היא תוצאה של חידושים רציפים ובלתי רציפים. חידושים בלתי רציפים מאפשרים לקבוצות חברתיות לדלג משלב אחד למשנהו, ולפרוץ את הגבולות הטכנולוגיים הקיימים. הם מתרחשים כאשר קיימת תלות הדדית חזקה בין טכניקות ובין חברות. גורם חברתי חשוב נוסף הוא הארגון של חברות, שנראה שיש לו תפקיד מכריע בהופעתם של חידושים, למרות תפקידו של האינדיבידואל שעשוי להיות גורם אקראי להתרחשות המצאות. חידושים טכניים, כגון טכניקות הבנייה על אובניים, ענו על צרכים שבתחילה לא היו כלכליים אלא חברתיים או סימבוליים. בדרום הלבנט הם התפתחו לאט, במסלולים לא-ליניאריים.