היסטוריה קצרה

חברון היא אחת הערים העתיקות באזורנו. בגלל הקישור שלה לאבות המקראיים אברהם, יצחק ויעקב ועם דוד המלך, זוהי אחת מארבע הערים הקדושות של היהדות (ירושלים, חברון, טבריה וצפת). במסורת האסלאמית, המוקירה את אברהם כמייסד המונותיאיזם ומבשרו של מוחמד, חברון היא בין ארבע הערים הקדושות ביותר (מכה, מדינה, ירושלים וחברון).

בחברון רכש אברהם את מערת המכפלה כמקום קבורה לאשתו שרה מעפרון החתי (בראשית כ"ג); המערה נהפכה לאחר מכן לקבר משפחתי. לפי המסורת, אברהם, יצחק ויעקב עם נשותיהם שרה, רבקה ולאה, נקברו במערה.

לפי המסורת, דוד המלך (בערך המאה העשירית לפני הספירה) צווה על ידי אלוהים לנסוע לחברון; הוא נמשח שם למלך ישראל והפך את העיר לבירתו במשך שבע שנים וחצי עד לכיבוש ירושלים (שמואל ב', ב'-ה'). בתקופת הגלות, חברון נפלה לידי האדומים; המלך הורדוס הגדול (שלט ב-4-37 לפני הספירה) בנה חומה, שחלקיה שרדו, סביב מערת מכפלה, שאחר כך חוזקה על ידי הביזנטים, הצלבנים והממלוכים. במאות מאוחרות יותר, חברון הייתה תחת שלטון שושלות מוסלמיות ברצף, אשר למעט תקופת שליטה צלבנית במאה ה-12, ניהלו את העיר מכיבושה בשנת 635 לספירה ועד פירוק האימפריה העות'מאנית לאחר מלחמת העולם הראשונה. במהלך שלטונו בסוף המאה ה-12, בנה צלאח א-דין מחדש רבים ממבני העיר שנפגעו על ידי הצלבנים.

חברון המודרנית היא מרכז שיווק וסחר חקלאי, ומיוצרים שם מוצרי זכוכית ועור.

יחד עם אזורים אחרים באזור נהפכה חברון למרכז של סכסוך הולך ומחריף. העיר חברון ממשיכה לייצג שילוב של מורשות היסטוריות ותרבותיות עשירות. ערכה של חברון בעיני תיירים וצליינים הוא כאתר מערת המכפלה, אל-חראם אל-איברהימי ואזורים אחרים הקשורים לחיי האבות, כמו אלון אברהם, הנמצא מעט צפונית-מערבית לעיר. נוסף על כך, העיר העתיקה של חברון נחשבה לאחת הערים הימי-ביניימיות השמורות ביותר בעולם, עם כמה מבנים ששרדו מהתקופה הממלוכית והעות'מאנית. אולם בגלל האלימות שלאחר מלחמת ששת הימים, מרכז העיר העתיקה נהפך למוקד עימות. כמו כן, תשתיות ירודות או לא חסרות והעוני הכללי של תושבי העיר העתיקה הביאו לעזיבת רבים מהם, ומאחר שרק חלק קטן מתושביה נותרו, העיר העתיקה הידרדרה להזנחה. תוכנית שנועדה להחיות את העיר העתיקה החלה בעקבות העברת חלקים מחברון מהממשל הישראלי לידי הרשות הפלסטינית בשנות התשעים. בשנת 1998, המאמצים של הוועדה לשיקום חברון להשיב את חיוניותה של העיר העתיקה זכתה להכרה ולשבחיה של קרן אגא חאן, שעזרה למקד את תשומת הלב הבינלאומית בפרויקט.¹¹ ...

מיקום גיאוגרפי

חברון, אל-חליל בערבית ("אהובתו של [אלוהים] הרחמן", התייחסות לאברהם), עיר בגדה המערבית, השוכנת בדרום הרי ירושלים דרומית-מערבית לירושלים. היא ממוקמת כ-930 מטר מעל פני הים, חברון תמיד נהנתה מאקלים הררי, שאפשר גידול עצי הפרי וכרמים. נוסף על כך, מיקומה בצומת דרכים טבעי הציב אותה לאורך מסלול תחבורתי מועדף מבחינה היסטורית. בעידן המודרני, חברון נוהלה כחלק מהמנדט הבריטי על ארץ ישראל (1948-1920); לאחר המלחמה הראשונה בין ישראל למדינות ערב בשנים 1949-1948, היא הייתה בשטח שסופח על ידי ירדן (1950). לאחר מלחמת ששת הימים ביוני 1967, היא הייתה חלק משטח הגדה המערבית שנמצא תחת כיבוש ישראלי. בעקבות ההסכם שהושג בינואר 1997, חלק מחברון היה תחת ממשלת הרשות הפלסטינית, ואילו חלק מהעיר נותר בשליטה ישראלית.²² ...

אוּמנות עיקרית

קדרות היא אחת המלאכות המסורתיות החשובות ביותר בארץ ישראל ובמיוחד בחברון. סחר בכלי חרס קשור בהתפתחות בני האדם, שכן הוא סיפק לקהילה האנושית כלים רבים המשמשים בחיי היומיום שלהם כמו כלים וספלים. בחפירות ארכיאולוגיות בחברון ובאזורים שונים בפלסטין נמצאו כלי חרס רבים בני אלפי שנים. הממצאים מאשרים את מרכזיותה של מלאכת הקדרות וקושר אותה להופעתן של קהילות. אולם הקדרות התמעטה לאחרונה בגלל התפתחות תעשיות שהחליפו את האוּמנויות במוצרים מודרניים. למרות זאת, זו נותרה אחת המלאכות היפות והמסורתיות הנאהבת על ידי רבים בחברון ועל ידי מבקרים בעיר. מלאכה זו עדיין קיימת בעיר, במיוחד בקרב בני משפחת אל-פחורי. שם משפחה זה נקשר היסטורית בשפה הערבית עם אומנות הקדרות. התפתחות הקדרות סייעה ביצירת צורות ומוצרים רבים. היא נהפכה לאחת המלאכות המסורתיות שהתיירים נהנים מהצפייה בהן.³³ ...

במחקר זה, אנסה להתחקות אחר מקורותיה של הקדרות וכן של ההיסטוריה, העיצובים, החומרים, הכלים, התכונות הכימיות, התכונות הפיזיקליות ושיטות היצירה שלה. אין בנמצא מספיק משאבים שעשויים לספק לי מידע, ומשום כך הגעתי לחברון כדי לנסות להבין את הנושאים הבאים:

1. ההיסטוריה

קדרות נחשבת אחת מהמלאכות העתיקות ביותר של האדם. בארץ ישראל היא החלה באלף השביעי לפני הספירה לפי ההסטוריון מוסטפה מוראד דבאח. עזה הייתה אחת הערים הראשונות שהתקיימה בהן מלאכת הקדרות של החברה הערבית הפלסטינית , ואחד מרובעיה נקרא "חי אל פאוואחר", רובע הקדרים. אחריה עסקו בכך הערים חברון, טולכרם וג'נין, שבהן קרויה משפחה על שם המלאכה "אל פחורי", כלומר הקדרים.

2. ערים שבהם יוצרו כלי חרס

קדרות נפוצה באזורים שמחוץ לחברון, שהיא העיר השלישית אחרי יריחו ועזה שבהן התקיימה קדרות בעת העתיקה. בימינו, יש כמה אזורים שבהם המלאכה הזו עדיין נשמרת בשיטותיה הפרימיטיביות – עזה, חברון, טולכרם וג'נין.

3. החומרים המשמשים בייצור

חמר, אדמה אדומה, מלח וחול הם המרכיבים העיקריים של חלק מכלי החרס שמיוצרים בחברון. חציבה בחברון מפיקה את הרכיבים האלה מעל לשכבת הסלע.

4. שיטות ייצור

הייצור תלוי בטכניקות פשוטות, שבהן התערובת נוצרת במכונת ערבוב חשמלית ואליה מוסיפים 10% חמר, 8% אדמה, ו-6% חול. לאחר מכן יוצקים את התערובת למה שקרוי בריכות סדרתיות, למשך חודש. בהמשך, התערובת מנוקזת ומנוקה מאבנים ומלכלוך, ואז מועברת לבריכה השנייה. שם, היא מתנקזת באטיות לבריכה השלישית. כאשר התערובת מגיעה לבריכה השלישית היא נעשית מוכנה לשימוש.

תהליך הייצור בשמונה שלבים:

שלב 1:

חמר, אדמה, חול, מים, מלח ושברי חרס מכלים שרופים משולבים ליצירת תערובת במכונת הערבוב החשמלית, המסומנת במספר 1 באיור. מספר 2 הוא הבריכה שבה התערובת נשארת כחודש ואז היא מנוקה מכל האבנים והלכלוך ומנוקזת לבריכה מספר 3, שם היא מתנקזת באטיות ונעשית מוכנה לשימוש.

 

 

שלב 2:

בשלב זה, החמר שוקע, מתייבש בשמש ונעשה מוכן לשימוש.

 

 

 

 

שלב 3:

תערובת החרס נחתכת לרגבים כפי שנראה בתצלום.

 

 

 

 

שלב 4:

האוויר נלחץ החוצה במכונה הזו כדי לקבל חרס נטול אוויר.

 

 

 

שלב 5:

דחיקת האוויר מתוך תערובת החמר.

 

 

 

 

 

שלב 6:

כלי החרס כאן נוצר באמצעות האובניים.

 

 

 

 

שלב 7:

לפני הנחת כלי החרס בתנור, או במקרה זה הכבשן החיצוני, הם חייבים להתייבש בשמש.

 

 

 

שלב 8:

השלב האחרון הוא הנחת הכלים בכבשנים תוך שמירה על טמפרטורה קבועה.

 

5. השווקים

כלי החרס מופצים לשווקים המקומיים והבינלאומיים. הם פופולריים לבישול ולשמירה על מים קרירים בקיץ.

6. קשיים ומכשולים

1. תהליך הייצור אורך זמן רב ודורש עבודה רבה.
2. אין מספיק מחקרים על החמר בחברון.
3. אין תמיכה של השלטון המקומי במלאכה זו, אף שחברון זכתה בתואר עיר אומנויות העולם ב-2016.
4. מלאכה זו היא בבעלות משפחת אל-פחורי בלבד.
5. טרם הוכנס מיכון למלאכה זו; לכן, האיכות והכמות נמוכות.
6. מוצרים אלה אינם זוכים לשיווק בשווקים המקומיים.
7. אנשים מעדיפים מוצרים מעובדים כמו מפלסטיק על פני כלי חרס, שהם בריאים יותר.
8. רוב המקומיים אינם יודעים לטפל בכלי חרס (לדוגמה, איך לנקות אותם).

---

ניסויים מעשיים

א': ערבוב חומרים

ניסוי 1:

החמר של חברון אינו יכול לעמוד בטמפרטורה של יותר מ-900-700 מעלות צלזיוס, ולכן זקוק לזיגוגים לטמפרטורות נמוכות מאד, ולרוב נשאר חשוף. משום כך רציתי להתנסות בזיגוג ובצביעה שלו. לקחתי חמר חברון גולמי והשריתי אותו במים במשך שלושה שבועות. לאחר ההשריה ערבבתי אותה עם חמר מיובא בשם "SIBELCO", עיצבתי אותו, שרפתי אותו בטמפרטורה של 950 מעלות וזיגגתי אותו בטמפרטורה של 1050 מעלות. הניסוי היה מוצלח, אך צבע החמר נשאר אדמדם.

ניסוי 2:

ערבבתי חמר חברון גולמי עם חמר פורצלן, והתוצאה הייתה:

1. 1. שינוי קל בצבע החמר השרוף; החמר היה בהיר יותר מאשר בניסוי הקודם;
2. 2. חומר מוצק.
3. 3. חומר בר-צביעה.

ניסוי 3:

ערבבתי חמר חברון עם שבבי עץ זעירים; היתרון של שבבי העץ הוא שהם פוערים נקבוביות במבנה החמר. כתוצאה מכך, הוא סופג מים ומאפשר לכלי החרס לנשום. החומר עמיד בטמפרטורה של 950 מעלות, 1050 מעלות ו-1075 מעלות.

ניסוי 4:

ערבבתי חמר חברון גולמי עם מלח גולמי, והתוצאה הייתה שינוי הצבע מאדום ללבן.

ניסוי 5:

ערבבתי חמר חברון עם צמר מינרלי; התוצאה הייתה חומר קשה מאוד – המוצק ביותר מבין החומרים.

ניסוי 6:

ערבבתי חמר חברון גולמי עם סיגי ברזל, והתוצאה שהתקבלה הייתה סדקים בחמר השרוף והצבע שנותר אדום.

ב': הוספת זיגוג

ניסוי 1:

ערבבתי חמר חברון גולמי עם שברי חרס לבנים ושחורים; התוצאה הייתה חומר מוצק וקשה מאוד. זיגגתי אותו בטמפרטורה של 1050 מעלות; הניסוי היה עדיין מוצלח אך בטמפרטורה של 1175 מעלות, החומר נמס לגמרי.

ניסוי 2:

לצורך הזיגוג, היה עלי להחליף את חמר חברון הגולמי ששימש בניסויים הקודמים בסוג אחר של חמר שמקורו בבית סאחור (עיירה קטנה מזרחית לבית לחם, צפונית לחברון). סוג זה של חמר נמס לגמרי בטמפרטורה של 1175 מעלות.

ג': הוספת צבעים

ניסוי 1:

אחרי השריפה הראשונה צבעתי את הכלים. הם עמדו בטמפרטורה של 1050 מעלות, לאחר שזוגגו ונצבעו.

---

סיכום

המחקר הזה פקח את עיניי לשיטות חדשות לשימוש בחומרים מקומיים. המחקר שלי לא כלל מדידות מדויקות ולא ניתן היה לבצע ניתוח של החומר המקומי עצמו. בפרויקט זה הסתמכתי על שיטות מסורתיות ועל הניסיון העשיר של התושבים המקומיים בעבודה עם החומר. ערכתי את הניסויים שלי בשיתוף פעולה עמם, תוך הסתמכות על הידע שלהם – ידע שמקורו במסורת בת מאות שנים.