המאמר הוא פיתוח של מחקר שנערך במסגרת הקורס "סדנת מחקר"
בהנחיית ד"ר טל פרנקל אלרואי ודפנה קפמן.
אניון, ספל, תחילת עד אמצע המאה הראשונה לספירה, זכוכית כחולה שקופה, ניפוח לתבנית, באדיבות המוזיאון לזכוכית ע"ש קורנינג
ניפוח זכוכית הוא מלאכה עתיקה שהשתמרה וממשיכה להתקיים גם בימינו. מנפחי הזכוכית כיום משתמשים עדיין בכלי עבודה הדומים לכלים המסורתיים ובטכניקות המבוססות על עקרונות קדומים, אולם הגישה כלפי המלאכה ואפשרויות העיצוב התפתחו והשתנו רבות. במאמר זה אדון בתבניות הניפוח ככלי המהווה ראי לשינויים המהותיים ביותר שחלו בעולם הזכוכית. כמו כן, אקשור בין הפיתוחים החדשניים בתחום תבניות הניפוח לחלוקת התפקידים הדינמית בין המעצב ונפח הזכוכית.
טכניקת עיבוד הזכוכית בניפוח התפתחה במאה הראשונה לפני הספירה, וכמאה שנה לאחר מכן החלו לנפח לתוך תבנית (R.A Grossmann 2002). עד תקופה זו נעשה עיבוד הזכוכית בטכניקות ידניות של סיתות וגילוף בדומה לעיבוד של עץ ואבן, והמצאת הניפוח לתבנית חוללה מהפכה בעולם הזכוכית. התבנית אפשרה לבעל המלאכה ליצור כלים רבים, בקצב מהיר ובכמות חומר פחותה לכל יחידה ובכך אפשרה חיסכון משמעותי בעלויות הייצור (Bill Gudenrath 2015). 11 עבודות ... למעשה, בזכות התבניות נהפכו כלי הזכוכית לנפוצים וברי השגה (M. Cable1998). 22 בעת ...
במהלך המאה ה-19 זכה תחום הניפוח לפריחה. הביקוש למוצרי הזכוכית עלה ובהתאמה הוקמו והורחבו בתי מלאכה לניפוח. מגמה זו הגיעה לשיאה באמצע המאה ה-19 כאשר בארה״ב פעלו מפעלים עצומים שבהם הועסקו כחמשת אלפים מנפחי זכוכית מיומנים (Illinois 1983). העידן התעשייתי הוביל למעשה גם לחלוקה חדשה של תפקידים. אם עד תקופה זו הנפח היה אמון גם על עיצוב כלי הזכוכית כמו במורנו, איטליה, הרי שבמפעלים בארה"ב פעלו הנפחים ומעצבי התבניות במחלקות נפרדות ולעיתים אף נשכרו מעצבים חיצוניים (פון-ויטנאו 2009). 33 בשנת 1905 ... הכלים והתבניות תוכננו על ידי המעצבים ואילו הנפחים ביצעו את העבודה בסדנה, ועבודתם דרשה מיומנות גבוהה אך לא היה בה היבט של יצירתיות וחדשנות.
הארווי ליטלטון, כד, 1965, באדיבות המוזיאון לזכוכית ע"ש קורנינג
השינויים והחידושים המשמעותיים החלו להיכנס לתחום ביתר שאת רק במאה ה-20 והם נבעו משבירת חלוקת התפקידים בין המעצב לנפח ומיצירת שיתופי פעולה חדשים שאפשרו למעצבים להתקרב אל החומר ואל הפרקטיקה של הזכוכית (פון-ויטנאו 2009). מהלך זה הובל על ידי הארבי ליטלטון ושותפיו לסטודיו הזכוכית שלו בשנות ה-60 של המאה ה-20. ליטלטון התנגד לרעיון שזכוכית אמורה להיות מנופחת למטרות שימושיות בלבד ויצר עבודות אמנות מחומר זה ואף פתח סטודיו ביתי ראשון לניפוח זכוכית. עבודותיו שברו את המוסכמות בנוגע ליצירה בזכוכית וביחס לחלוקת העבודה שהכתיבו המפעלים. נקודת ציון חשובה בתהליכים שהוא הוביל היתה כניסתה של מלאכת ניפוח הזכוכית לתוך האקדמיה, ובכך שחרור התלות בבתי המלאכה ובמפעלים בכל הקשור להכשרה המקצועית בתחום (Byrd 2011).
גם כיום, האקדמיות ממשיכות להיות מוקד חשוב של חדשנות בתחום הזכוכית. פיתוחים רבים נובעים מחשיבה מחדש על התבנית, ופיתוח תבניות חדשות הוא למעשה גשר ומוקד לשיתוף פעולה בין המעצב לבעל המלאכה. דוגמה טובה לכך הוא הפרויקט האקדמי לעיצוב מוצר Heart of Glass (2014-2012) שנוצר במסגרת התכנית ECAL’s Master Product Design. בפרויקט נדרשו הסטודנטים להמציא כלי ניפוח חדשים ולהשתמש בהם לייצור סדרת אובייקטים מזכוכית. במהלך הקורס הם התנסו בכמה נושאים: תבניות ניפוח, כלי עבודה וטכניקות חדשניות. הם התוודעו לאופיו של החומר בעזרתם של בעלי מלאכה מקצועיים – לא במטרה להתמחות בו, אלא כדי להכיר בהשפעה של מגבלות החומר או הפוטנציאל שלו על העיצוב. הפרויקט הוצג בסיומו של שבוע העיצוב במילאנו כספריית מחקר ממוחשבת שבה קיים תיעוד מעמיק לכל עבודה מתוך רצון לחשוף את הידע שנצבר ליוצרים רבים ככל היותר, ובכך לאפשר את המשך פיתוח המחקר ואף להשפיע על היצירה שלהם בעתיד. אף שרבים מהכלים שהוצגו בפרויקט לא היו מעוצבים באופן ״הרמטי״, או שתוצאת הניפוח שלהם לא הייתה צפויה מראש וגם לא הייתה ניתנת לשחזור מלא, הרי שהפרויקט חשף מגוון רחב של אפשרויות חדשניות לניפוח. מחשבה זו על גמישות התבנית היא בעלת פוטנציאל להמשך האבולוציה של הצורות והטכניקות שמזוהות עם הזכוכית, ויותר מכך לנקודת מפגש מורכבת יותר בין בעל המלאכה למעצב.
פיליפ גרונדהופר, Hot Tools, תבנית מתוך הפרויקט (2012) Heart of Glass, באדיבות Master'ECAL Design Product
קיים מספר לא מבוטל של עבודת שמעידות שהלך המחשבה הזה מתחזק בקרב יוצרים עכשוויים. דוגמה לפרויקט מסובסד שעסק במחקר תבניות הוא Breaking the Mold (2015-2011), שהתקיים באי מורנו ביוזמת המשרד CNR ליזמות ומדע. מטרת שיתוף פעולה זה הייתה להמשיך בפיתוח והמצאה מחדש של מלאכת הזכוכית. בעבור הפרויקט קובצו אמני זכוכית עם מעצבים ומומחי חומרים, שביחד עיצבו ובחנו את תגובת הזכוכית בניפוח לתבניות מחומרים חדשניים. באתר הפרויקט ניתן למצוא, בין השאר, תיעוד של מחקר תבניות העשויות מבדים חסינים לאש. הזכוכית סיגלה לעצמה בכל פעם מתכונות תבנית הבד והושפעה מהן, כמו במקרה של העתקת מרקם הסיבים או התפשטות סביב חוט או משטח. כמו כן, התבנית עצמה הושפעה מהזכוכית במהלך פעולת הניפוח, כאשר היא נמתחה כתגובה לחום ומסת החומר ובכך יצרה בכל פעם תוצאות שונות.
דוגמה נוספת לפיתוחים חדשניים באמצעים פשוטים יותר (ובתקציב סביר יותר) היא עבודתו של פיל וינסון Vinson) 2011). וינסון בונה תבניות ייחודיות משאריות ברזל שהוא אוסף ובעיקר משרשראות מתכת, גלגלי מכונות ורשתות. התבניות שהוא יוצר הן בעלות אלמנטים זזים וכיוון הכניסה של הצינור שונה מן הרגיל כך שבכל פעם מתקבלת תוצאה שונה בהתאם לתזוזת התבנית במהלך ניפוח.
BTM team, פרויקט Pattern, ניפוח לתוך תבניות בד חסין אש, באדיבות ברון ריקרדו (2013)
דוגמה נוספת לפיתוחים חדשניים באמצעים פשוטים יותר (ובתקציב סביר יותר) היא עבודתו של פיל וינסון (Vinson, 2011). וינסון בונה תבניות ייחודיות משאריות ברזל שהוא אוסף ובעיקר משרשראות מתכת, גלגלי מכונות ורשתות. התבניות שהוא יוצר הן בעלות אלמנטים זזים וכיוון הכניסה של הצינור שונה מן הרגיל כך שבכל פעם מתקבלת תוצאה שונה בהתאם לתזוזת התבנית במהלך ניפוח.
הדינמיות של התבנית מתבטאת בכמה פיתוחים של תבניות חד-פעמיות. אחד משיתופי הפעולה המרתקים שנוצרו במסגרת מעבדת זכוכית (Glasslab 2011) הוא הפרויקט של המעצבת תומוקו אזומי (Tomoko Azumi), שפיתחה טכניקה ייחודית של תבניות עשויות קרטון שנשרפות תוך כדי תהליך הניפוח. טכניקה זו מעלה תהיות לגבי גבולות החומר המשמש לבניית תבניות. כמו כן, ניכרים בה היתרונות של השימוש בתבנית חד-פעמית, כמו היכולת להמשיך לעבוד על המוצר לאחר התכלות הקרטון והאופן שבו לא נותרים על המוצר סימנים של חלקי תבנית.
תומוקו אזומי, מתוך פרויקט Glasslab, ניפוח לתבניות קרטון, באדיבות המוזיאון לזכוכית ע"ש קורנינג (2011)
"הסדרה הקפואה" של המעצב סטיבן הולנביק נוצרה בשיתוף פעולה עם אנשי סדנת ניפוח זכוכית בצרפת כחלק מתוכנית של חילופי תרבות, והתבססה על ניפוח לתוך תבניות קרח (2016 Haulenbeek). במהלך שהותו בסדנה חקר הולנביק את המפגש בין מים קפואים לזכוכית חמה ופיתח טכניקה שבה משמשות תבניות קרח חד-פעמיות. הוא פיסל וחצב בתוך הקרח את התבניות ולתוכן נופחה הזכוכית החמה. כמו כן, הוא פיתח אלמנט דקורטיבי של סדקים שנוצרו מהמגע של המים והקרח על פני האובייקטים המנופחים.
תחום נוסף של עיצוב תבניות וחידושים בניפוח נובע מהתקדמות טכנולוגית כמו ההדפסה בתלת-ממד. ג'ונתן קיפ, קרמיקאי ואחד ממפתחי מדפסת ה-3D הקרמית, הפך את הקרמיקה המודפסת לתבניות חד-פעמיות לזכוכית (Keep 2016). תבניות אלה יכולות להעתיק צורות ממוחשבות בדיוק וביעילות. הוא מכנה את הטכניקה הזו "צורות רפאים" כי הזכוכית מייצגת את הצורה שהייתה לקרמיקה ואינה עוד; הזכוכית השקופה מציגה את הנפח הפנימי של הכלי הקרמי, את צורתו הנסתרת.
CIAV וסטיבן הולנביק, Frost, ניפוח לתבנית עשויה שלג, 2016, באדיבות CIAV – Centre International d'Art Verrier de Meisentha
ההתבוננות בתהליך ההתפתחות של תבניות הניפוח חושפת בפנינו שינויים בתפקוד ובמהות שלהן. צורות חד-פעמיות, חומרים מתכלים או דינאמיות הן תכונות שליליות בעיצוב תבנית בעבור מפעלים. לפיכך, כאשר מעצב פונה ליצור בדרך זאת הוא פועל באופן החותר תחת העקרונות והלוגיקה של התיעוש והתפיסה שהולידה את התבנית מלכתחילה. התבניות המתועשות, ככל שהלכו ונעשו מדויקות יותר, כך הן גם נהפכו למרוחקות ומנותקות מאפקט התוצר של עבודת יד. התבניות החדשות הן ביטוי נוסף של המגמות הקיימות של ״מייקרים״ ו״ניו-קראפט״, המבקשות לחזור ולמצב את איש האומנויות (קראפט) במרכז תהליך הייצור. התבנית החדשה מאפשרת למעצב לחקור את הזכוכית אך גם את תפקידו כיוצר; היא מגשרת בין המעצב הרוצה להיות בשליטה על עבודתו לנפח שמבצע את העבודה בפועל, והעדר הידיעה של מראהו הסופי של התוצר מביא למעין נקודת שוויון בין היוצרים. התבניות החדשות הן חלק סמלי בשינוי התפיסה של חלוקת התפקידים הדיכוטומית והן מאפשרות פיתוחים חדשים שמהווים מקור השראה לעשייה – הן בתחום התעשייתי והן בקנה המידה הקטן של הסטודיו.
ג'ונתן קיפ, Ghost Pieces, באדיבות האמן, 2016