מטמורפוזה באש

מבוא

סוף חייו של האדם נקבע עם מותו, כאשר הישות הפיזיולוגית של האדם עוברת מטמורפוזה. ברגע המכריע, "גוף" האדם חדל להתקיים ונהפך ל"גופה". מצב זה של חידלון מכריח את מקורביו של אדם, משפחתו ורעיו, לעבור תהליך של "פרידה" ולהיפטר מגופת המת.

משחר האנושות התמצא האדם בדרכים שונות לטיפול ולסילוק גופת המת, ובמרוצת השנים התווספו שיטות מקובלות אחרות. קבורה באדמה היא אחת הדרכים המוכרות ביותר לטיפול בגופה. שיטה זו אומצה בקרב כל הדתות המונותיאיסטיות, על זרמיהן וכתותיהן השונים. ריטואל דתי זה הינו בבחינת אדפטציה של אחת משמונה שיטות קבורה שהיו נפוצות בקרב יושבי הלבנט בתקופת הברונזה המאוחרת ובמשך תקופת הברזל (Bloch-Smith, 2002). בעוד שבחלקיה המישוריים של הארץ ובשפלה נפוצה קבורה בבורות ובחלקות אדמה (Cist Grave), בחלקיה ההרריים של הארץ וברמותיה שלטה קבורה במערות ובכוכים שנחצבו באבן (Bench Tombs). ידועות גם דרכים נוספות להיפטר מהגוף המת, והן השלכה למצולות הים או לתהום, שימור בתכריכים, חניטה או הקפאה בציפייה לתחיית המתים. אפשר גם שקניבלים יאכלוהו או להותירו כפגר לעוף טורף. בזמנים המודרניים יש שתורמים את גופתם למחקר, ללימודי רפואה ולניסויים מדעיים (Prothero, 2001). יש הבוחרים בשריפה שהיא אחת האפשרויות המוכרות והמקובלות להיפטר מגופת המת בימינו. הריטואל של שריפת הגווייה כולל שני שלבים עיקריים: תחילה עובר המת טרנספורמציה פיזית ורוחנית ולאחריה הנצחה בדרכים שונות. ארכיאולוגים מצאו במגוון חברות ותרבויות מהתקופה הפרה-היסטורית ועד ימינו עדויות לשריפת גופות ממניעים דתיים, פוליטיים, חברתיים, כלכליים ותברואתיים.

שריפת גופות הייתה נפוצה בעולם הקדום, הן במזרח והן במערב. במזרח ובייחוד בהודו הקדומה ידועה מסורת ארוכת שנים של שריפת גופות בקרב ההינדים. גם בקרב הסינים הקדומים, המצרים ויושבי הלבנט שריפת גופות הייתה מנהג שבשגרה. בחלקו המערבי של העולם, האטרוסקים (Etruscan) והיוונים הקדומים שרפו את גופות מתיהם ושמרו את אפרם בכלים מיוחדים ובכדים. ממצאים רבים התגלו מהתקופה הארכאית ומשמשים ראיות לתופעה שרווחה בקרב בני המעמד הגבוה והאצולה. גם בתקופה הקלאסית העדיפו היוונים את שריפת הגוויות על פני קבורתן, וראו באש כבעלת כוחות מיתיים¹¹ ראו Prothero, ... אף ב"איליאדה" להומרוס מתואר אירוע שריפת גופתו של פטרוקלוס על ידי רעהו אכילס:

דִּבְּרָה דְבָרֶיהָ וַתִּרְחַק, וַתִּתְנַעֵרְנָה הָרוּחוֹת
בְּקוֹל וַהֲמֻלָּה נוֹרָאָה, מַזְעִיקוֹת לִפְנֵיהֶן עֲנָנִים.
בָּאוּ בִסְעָרָה עַד-חוֹפֵי הַיָּם וַיָּרִימוּ מִשְׁבָּרִים

בְּרוּחַ אַפָּן הָאָיֹם, וְהִגִּיעוּ עַד-טְרוֹיָה הַבְּרוּכָה,

פָּרְצוּ בַעֲצֵי הַמּוֹקֵד, וַתַּעַל הָאֵשׁ וַתִּתְלַקַּח.

לַהֲבוֹת הַמְּדוּרָה קָדָחוּ, כָּל-אוֹתוֹ הַלַּיְלָה סָעָרוּ,

שׁוֹרְקִים בָּאֵשׁ, וַאֲכִילֵס מְהִיר-הָרַגְלַיִם הִתְהַלֵּךְ

אוֹתוֹ הַלַּיְלָה וּבְיָדוֹ כוֹס-הַפִּיפִיּוֹת וְדוֹלֶה

יַיִן מִמִּזְרַק-הַזָּהָב, מַזֶּה וּמַרְטִיב הָאָרֶץ,

הוֹלֵךְ קוֹרֵא אֶל-נֶפֶשׁ פַּטְרוֹקְלוֹס רֵעֵהוּ הָאֻמְלָל.

כְּאוֹתוֹ הָאָב אֲשֶׁר יָמֵר בְּשָׂרְפוֹ עַצְמוֹת בֵּן יַקִּיר,

אֲשֶׁר מֵת עוֹדוֹ חָתָן לִמְגִנַּת לֶב-אָבִיו וְאִמּוֹ, –

כָּכָה הֵילִיל אֲכִילֵס, בְּשָׂרְפוֹ אֶת-עַצְמוֹת רֵעֵהוּ,

הוֹלֵךְ וּמַקִּיף הַמּוֹקֵד וְנֶאֱנַח בְּשִׁבְרוֹן מָתְנָיִם.

(הומרוס, האיליאדה, תרגם ש' טשרניחובסקי, שיר עשרים ושלושה)

גם הרומאים העדיפו שריפת גופות על פני קבורה, ואלה שמרו את אפרם של המתים בכדי שיש וחרס מעוטרים ואחסנו אותם בקולומבריום (Columbarium) (Davies, 2007).

בתרבות המערבית נעלם טקס שריפת הגופות עם עלייתה של הנצרות והתחזקותה במאה הרביעית לספירה, משום שהוא נאסר על ידי כוהני הדת הנוצרית. הנוצרים המשיכו את מסורת היהודים והעדיפו את הקבורה באדמה (Prothero, 2001).

במהלך המאה ה-19 החלה הכנסייה לאבד את המונופול על הקבורה (Jupp, 2006). במקביל לתהליך החילון המתחזק בחברה המערבית, התעוררו שאלות בנוגע למנהגי הקבורה ולתפקידה של הכנסייה בהנצחת המתים. האינטלקטואלים התנגדו למעורבות הבישופים ולצורך לשלם מיסי קבורה בחצרות הכנסייה, וביקשו ליצור חלופה אזרחית ורוחנית הנטועה בערכים קלאסיים והומאניים. אחד מהם היה סר הנרי ת'ומפסון, ²² סר הנרי ... שפרסם ב-1874 מאמר תחת הכותרת "The Treatment of the Body after Death", שבו הוא מסביר מדוע שריפת גופות עדיפה על פני קבורה, ודן בנחיצותה ובאיכויותיה. בעקבות כך הוקמה "התנועה המודרנית לשריפת גופות" בבריטניה ועוררה סערת רוחות בדבר המוסריות של הטקס. כוהני הכנסייה האנגליקנית ראו בתופעה התקפה על ערכי הדת והערכים החברתיים המקובלים, והם כינו אותה "ברברית ולא וטבעית". אחרים התנגדו לתהליך שריפת הגופות, הדגישו את הפגיעה בסביבה ובבריאות התושבים ופסלו אותו מבחינה תברואתית. התנועה המודרנית לשריפת גופות צברה תאוצה עם הקמתה של המשרפה המודרנית הראשונה, "הקרמטוריום של ווקינג", בלונדון ב-1878. המבנה הייחודי אפשר לכלול תחת קורותיו את מכלול טקס שריפת הגופות – החל בטקס האשכבה והפרידה, עבור בשריפה עצמה וכלה בשימור האפר וההנצחה (Laqueur, 2008). מבנים מעין אלה הוקמו ברחבי מערב אירופה במהלך התקופה, ובארה"ב התעוררו תהליכים חברתיים דומים שערערו על טקס הקבורה המסורתי והציעו חלופה מודרנית והומאנית (Prothero, 2001).

מלבד תהליכים חברתיים ודתיים שהתרחשו במהלך המאה ה-19 והשפיעו על החזרתו וקבלתו של טקס שריפת הגופות בחברה המערבית בכלל ובבריטניה בפרט, שינויים גאופוליטיים ואירועים היסטוריים השפיעו אף הם על ריטואל שריפת הגופות בזמנים המודרניים. בריטניה, שחלשה על תת-היבשת ההודית בתקופת הקולוניאליזם, הושפעה מנתיניה המקומיים, תרבותם ומנהגיהם. מכאן ניתן להסיק שהייתה השפעה ישירה של המנהגים ההינדים, ובהם שריפת המתים, על התפתחותה של התנועה המודרנית לשריפת גופות ועל התפתחות התופעה בכלל (Jupp, P. C., 2006).³³ מסקנה זו ...

מלחמת העולם הראשונה ו"קבר הלוחם האלמוני" השפיעו רבות על עיצוב הזיכרון ותפיסת המוות בקרב האירופים. לאחר המלחמה הוקמו מצבות זיכרון ומקדשים להנצחת חיילים שגופותיהם לא נמצאו (Kazmier, 2009). התנועה המודרנית לשריפת גופות ראתה בתופעה אמצעי להפצת הרעיון שאין כל צורך בקבר של הנפטר כדי להנציחו, אלא להנצחה ולזיכרון המת קיימות חלופות עדכניות ואסתטיות יותר.

"The council (is) constantly receiving testimony that the war has done a great deal to direct attention to the great advantages of cremation as compared with burial. First, these are those who have actual experience of battlefields, and have seen for themselves what earth burial in large numbers means and the amount of land that that has been used for the purpose. They entertain no doubt as to the method which is to be preferred."

– Sir Charles Cameron, the second president of the Cremation Society ⁴⁴ ראו Kazmier, ...

לאחר מלחמת העולם הראשונה, התפשט נוהג שריפת הגופות בקרב מעמדות שונים בחברה האירופאית. מובילי התנועה המודרנית לשריפת גופות ראו בהנצחה ובעיצוב זיכרון המת ערך עליון וכלי מרכזי כדי למשוך קהל נוסף שיבחר בדרך אלטרנטיבית. המשרפות שעוצבו כקפלות ומקדשים התבקשו להתחרות בבתי הקברות ובחצרות הקבורה בכנסיות על טקסי הזיכרון האלגנטיים והמצבות המפוארות שבהם. החלו לקום גני זיכרון מרהיבים לצד מבני המשרפות, צעד שהביא לתגובות חיוביות ולאהדה כלפי טקס שריפת הגופות, ולהבנה שאין כל צורך בקברים לשם הנצחה (Kazmier, 2009). מעתה, התנועה המודרנית לשריפת גופות העדיפה מהלכים אסתטיים על פני מהלכים כלכליים או תברואתיים. לצד הקמת הגנים, החל להתפתח ולהתעדכן מנהג שימור האפר ואחסונו בכדים (Laqueur, 2008). באותן שנים פרסם ת'ומפסון קטלוג ייחודי של עיצובים לכדי אפר בהשראת כדים יווניים ורומיים. כמו כן, השקעות גדולות נעשו בהקמתם של מבני הקולומבריום – מבנים שבהם אוחסנו כדי האפר, שערכם הסימבולי עלה על ערכם השימושי. במקביל, גדל מספר האנשים שהעדיפו שאפרם יפוזר במקום לאחסנו בכד. רבים מהמתים שגופותיהם נשרפו ביקשו מבעוד מועד שאפרם יפוזר במרחבי הטבע או מעל הימים, וראו בכך את הדרך ההומאנית של חזרה לטבע ופתרון אסתטי יותר לפסוק "כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ג', י"ט). כמה מהמשרפות אף הסבו חלק מגני הזיכרון לאזורים שמעליהם פוזר אפר המתים.

ערב מלחמת העולם השנייה, שיעור שריפת הגופות במערב אירופה עמד בממוצע על 10% מכלל הנפטרים. בשווייץ שיעור הבוחרים בשריפה היה הגבוה ביותר, ולאחריה בגרמניה ובבריטניה. גם בארה"ב חלה עלייה במספרם של הבוחרים בשריפה (Kazmier, 2009).⁵⁵ ב-1931, ... מלחמת העולם השנייה והשימוש שעשו הנאצים בשריפה כחלק מתכניתם להשמדת יהודי אירופה ומיעוטים אחרים, הביאו לנסיגה משמעותית בבחירה בשריפת גופות. זוועות המלחמה והשואה השפיעו על פעילותה של התנועה המודרנית לשריפת גופות, והותירו את טקס שריפת הגופות אפוף טראומה ובעתה (שם).

מאמץ נרחב של התנועה המודרנית לשריפת גופות בצפון מערב אירופה הביא לשיפור ולשיקום מעמדו של טקס שריפת הגופות בחברה האירופית. שינויים אלה ביחס הציבור לשריפה נבעו הן משיקולים אסתטיים והן מתחושות ורגשות פוסט-מלחמתיים, וממיאוס מהנצחת המוות. ב-1970, שיעור הנפטרים בבריטניה שבחרו מראש בשריפת גופתם הגיע ל-50% (שם). מאז ועד ימינו, נשמרת עלייה מתמדת בשיעור היחסי של שריפת גופות. זו הפכה למגמה ברורה, נוכח התדמית המודרנית והעכשווית שהצמידו לטקס שריפת הגופות. בעוד שבבריטניה עומד שיעור שריפת הגופות כיום על 70%, בארצות הברית הוא נמוך משמעותית ומגיע ל-25% בלבד, ורובו בחוף המערבי. לשם השוואה, ביפן שיעור שריפת הגופות הוא 98% (Prothero, 2001).

הקשר הישיר והמטאפורי בין שריפת גופות לכדי אפר במערב

לפי סקר שנערך בארה"ב ב-1996 נראה ש-50% מאלה שבחרו שגופתם תישרף לאחר מותם בחרו לשמר את אפרם בכד (Prothero, 2001). היתר בוחרים שאפרם יפוזר או יעבור תהליכים אחרים (שם). אפשר לראות בבחירה באחסון אפר המת בכד או בכלי קיבול אחר הד למנהג מתקופות היסטוריות ופרה-היסטוריות של האנושות. בארכיאולוגיה מוגדרת תת-דיסציפלינה העוסקת בשריפת גופות ומכונה "Archaeology of Cremation". ממחקרים שנעשו בעשרות השנים האחרונות נמצאו עדויות רבות לשריפת גופות, כתופעה שהייתה נפוצה עוד בתקופה הפרה-היסטורית. שיירים (remains, כדי אפר, מבני אחסנה והנצחה (Columbarium התגלו בחפירות, הן באירופה והן באמריקה. הממצאים הארכיאולוגיים מאפשרים שחזור ותיאור של ריטואלים הקשורים למוות, ויכולים לשמש מצע להשוואה בין טקסי לוויה, שריפה וזיכרון ועוד מנהגים שהיו נהוגים בחברות שחיו באזורים אלה (Schurr, 2014).

במאמר זה ארצה להתחקות אחר מקורו של המנהג במערב. ההתייחסות למנהג מוצעת כאן באוריינטציה מערבית ומובאת לאחר סקירה נרחבת שערכתי על מושג "המוות" בתרבויות מערביות. בעקבות זאת מצאתי כי מנהג שריפת הגופות ואחסון האפר בכדים אינו שייך רק לתרבויות אסיה, אלא נפוץ גם במחזות המערב. מעניין לחשוף שהתחדשות המנהג והתפתחותו בתקופה המודרנית נשענות על מסורות קדומות של תרבויות שחיו באזורנו לפני מאות ואלפי שנים.

מחקרים אתנוגרפיים ובחינה של ממצאים ארכיאולוגיים הובילו להבנת מקורותיה של שריפת הגופות ומנהג כדי האפר, והעמידו אותם לביקורת ולשאלות העוסקות ברעיונות דתיים, חברתיים, פוליטיים, כלכליים וגאוגרפיים. כדוגמה מעניינת ומקרה בוחן יכולות לשמש אנליזות של כדי אפר שנמצאו במקומות שונים במרכז אלבמה (Regnier, 2006). ניתוח צורתם של כדי האפר והמוטיבים המעטרים אותם הוביל להשערות שהשימוש הראשוני בהם היה במרחב הביתי, ככלי אחסון ושימור מזון, והם עוצבו כמענה לצורכי הילידים בחיי היום-יום ועוטרו בסימנים שאפיינו את תרבותם. למעשה, בעקבות חשיפת כדי האפר הללו הבינו החוקרים שאותם ילידים שונים בתרבותם ובמנהגיהם מאבות אבותיהם שחיו בשבטים בתקופות קדומות יותר.

בימי יוון ורומא, לכד האפר היה תפקיד משמעותי בטקס שריפת הגופות, ועל כן הושקעו מאמצים בייצורו, עיצובו ועיטורו. מקדמת דנא הגדירו בעלי המלאכה והקדרים כדים ותצורות שונות של כלים למטרה זו. הכלים היו עשויים ממגוון רחב של חומרים, כגון אבן מסותתת, חרס מעוטר, שיש צבעוני מהודר ומתכות בוהקות. בעת העתיקה, יוקרתו וחשיבותו של כד האפר נקבעו לפי החומר שממנו היה עשוי. ביוון העתיקה, כדי האפר היו עשויים בדרך כלל מטרה-קוטה (terra-cotta), והתגלו גם כדים העשויים ברונזה ומתכות אחרות. לפי המסופר ב"איליאדה", אכילס שימר את אפרו של חברו בכד מזהב והגן על תוכנו באמצעות שכבות של שומן חיות. האטרוסקים שמרו את אפר המתים בכדים מאבן או מחרס שעוצבו בדמות אנשים ובתים. מנהג הרומאים היה לשרוף את גופות תושבי העיר העשירים ולמשוח את כד האפר המיועד בשמנים ובשמים (Schechter, 2009). בהנצחתם, בני המעמד הגבוה התפארו בכדי אפר מהודרים, מיוחדים ויקרים, בעוד שבני המעמד הנמוך הסתפקו בכדי אפר פשוטים מחרס או מאבן ולעיתים אף לא באלה. נראה אפוא שלכד האפר היו מאפיינים סימבוליים, אשר ייצגו את המת, אישיותו, עושרו ומעמדו החברתי בשלב הנצחתו.

מלבד המאפיינים הסמליים של כד האפר, קשורים אליו מאפיינים מטאפוריים (metaphorical) בולטים הקשורים לכד האפר ולטקס שריפת הגופה, על שלביו השונים (Cerezo-Román & Williams, 2014)⁶⁶ מבוסס על ... . מאפיינים מטאפוריים נלמדו במחקרים שונים העוסקים בארכיאולוגיה של שריפת גופות וכן במעקב המתמשך אחר התחדשותו של טקס שריפת הגופות במערב בזמנים המודרניים. בכתיבתי אתייחס לשני מאפיינים מטאפוריים בולטים: האש והבית. שני מאפיינים אלה שזורים לאורך ההיסטוריה ארוכת השנים של טקס שריפת הגופות וקושרים אליו את כד האפר לכדי ריטואל הרמוני ושלם העומד במבחן הזמן.

האש

השליטה באש והשימוש בה הם אחד מהישגיו הבולטים והקדומים של המין האנושי. האש והלהבות מספקות אנרגיית חום ומשחררות אור. לא בכדי, האש היא אחד מארבעת היסודות לפי אריסטו, והיא היסוד הרם מכולם.

האש היא יסוד מְחיה. בראשית ההתפתחות האנושית, ללא האש בני האדם לא היו יכולים להתקיים במקומות קרים ולשרוד. החום שהאש מספקת איפשר את חימום הגוף והבתים, וכן את בישול המזון וחימום המים. האש מאירה את חייהם של בני האנוש ואת עולמם. אבל כשם שהיא מְחיה, כך היא מכלה. התפרצויות בלתי נשלטות של אש הובילו לאסונות כבדים ולמוות. שימוש מכוון באש נעשה במלחמות, בכיבושים ובהשמדה. לאורך הדורות האש שימשה חלק בלתי נפרד מפולחן דתי (הקרבת קורבנות והצתתם באש), וייצגה את הקשר הבלתי אמצעי בין האדם לאל (שיוצג על ידי פרומתאוס במיתולוגיה היוונית).

האש מהווה חלק בלתי נפרד מטקס שריפת הגופות, והיא הגורם הפעיל האחראי על כיליון גוף האדם, על אבריו ועצמותיו, והפיכתו לאפר. השימוש היומיומי באש, לצורכי מִחיה, עבודה ופולחן, הוביל את בני האנוש לשלבה גם בשלב האחרון בחייהם – המוות. טקס שריפת גופות של האדם דרש ידע טכנולוגי מסוים. הבנת הדרך הראויה לשרוף את גופת האדם הגיעה ממחוזות אחרים, הנוגעים לחייו של האדם טרם מותו (שם). הבנה זו מקורה בריטואלים דתיים ובהם הקרבת קורבנות. מופע האש המיוחד והמלהיט עורר את חושיהם של מבצעיו ושל המשתתפים בפולחן; אלה היו עדים לטרנספורמציה שהקורבן עובר, לחום הרב שמופץ, לכוח ולעוצמת האש. כמו כן, בישול האוכל על אש המדורה הנכיח את הטרנספורמציה של המזון הנצלה על האש, ואש טובה וחזקה הצטיירה כחיובית ומחיה. בני חברות קדומות שישבו באזורים קרים ראו באש את מקור החיים והאור (בדומה ליושבי האזורים החמים שראו בשמש את מקור החיים, למשל המצרים); מכאן, הללו שאלו את טוב האש ויכולותיה הטבעיות ושילבו אותה בטקסי המוות. אלה שקיימו את טקס שריפת הגופות האמינו שטובה האש החמה והמאירה על פני האדמה הקרה והחשוכה.

סטפן פרות'רו, בספרו Purified by Fire, מתאר גישה אחרת לאש:

"Accompanying this shift were a series of subtle but significant transformations in the theology of everyday life – from viewing fire as punishing to viewing fire as purifying, from seeing the person as an amalgamation of body and soul to seeing the person as soul-only, and from viewing hell as a real and present danger to viewing hell as an antiquated relic of nastier times. And as theology changed, ritualization also gradually but inexorably migrated from routinization to improvisation, from formality to informality, from ostentation to simplicity."

(Prothero, 2001, p. 12)

רות'רו מציע כאן גישה תיאולוגית חדשנית ל"אש". בדרך כלל, בדתות המונותיאיסטיות ובדתות אחרות נקשרה האש עם מושג "גיהנום", על משמעויותיו המאיימות. תפיסת מושג האש, לפי פרות'רו, משנה את פניה בימים אלה. מ"אש הגיהנום" הנתפשת כעונש על חטאי העבר, היא נהפכת ל"אש מטהרת". ריטואל השריפה, לשיטתו, מדגיש את ההפרדה בין גוף לנפש, ולמעשה מותיר את המת עם נפש בלבד.

העיסוק שלי בנושא הוביל אותי למציאת קו מטאפורי המקשר בין מלאכות עתיקות הקשורות באש, יכולותיו של האדם בימי חייו ותמורותיהן לטקס שריפת הגופות. אנלוגיה חומרית מתבקשת נמתחת בין חרושת הברזל והמתכות ל"מלאכת" שריפת הגופות. השליטה באש והטרנספורמציה שהיא מספקת מובילות לתוצאות חדשות בשני המקרים. במלאכת הקדרות, ההקשרים הפיזיים והמטאפוריים ברורים אף יותר. תהליך יצירתם של כלים וכדים הוא תהליך מורכב וארוך הכרוך בשלבים רבים. תחילה האדמה, הבוץ, שהאדם עיבד וחרש בחייו, עוברת תהליך של עיבוד, עיצוב וכיור כדי להשיג את כלי הקיבול הרצוי. הכלים והכדים היבשים עוברים תהליך של שריפה בכבשן, מהלך מטמורפוזי, ללא דרך חזרה. האש קובעת את עתידם של הכלים; היא מנציחה את המהלך שהם עברו, ומותירה את רשמיה וחותמה על הכדים. הכדים, כגופות האדם והנפש, עוברים מסע דומה מאוד, שלו סממנים מטאפוריים שווים. האש מכלה את גופתו של המת, ומעבירה אותה מטמורפוזה ללא דרך חזרה.

אסוציאציות מטאפוריות אלה מובילות לשלב ההנצחה בהרמוניה מלאה. כדי האפר העשויים חרס או מתכת הם, לשיטתי, תוצר חופף של המהלך המטמורפוזי המשותף. הכדים הם כלי ההנצחה המרכזי והבלעדי לאחר שריפת הגופה, ולמעשה הם מציגים תמונה שמשקפת באופן מטאפורי, אסתטי ובהיר את המהלך שעבר הגוף המת והנפש בטקס השריפה באש.

לאחר טקס שריפת הגופה נותרים פעמים רבות שיירים גדולים (בייחוד בעת העתיקה, כאשר התקשו להגיע לטמפרטורות גבוהות במהלך השריפה) שאינם מאפשרים את אחסון האפר בכדים (Schurr, 2014). כתישת השיירים היא שלב מקובל בסופו של תהליך השריפה, ובמהלכו השיירים נטחנים לאפר דק. ניתן לקשר זאת מבחינה מטאפורית גם לתהליכים חקלאיים הקשורים במזון, למשל טחינת זרעי החיטה והפיכתה לקמח. שוב מתקבלת הקבלה בין תהליכים יום-יומיים הקשורים בחיי האדם למסעו האחרון והטרנספורמציה באש.

הבית

בחברה המערבית התקבעה התפיסה כי מושא חייו של אדם הוא ביתו ומשפחתו. הבית מהווה מקום מבטחו של אדם, והוא כעוגן במסעות חייו. לבית תפקיד רגשי וחברתי ובתוכו האדם מממש את אורחות חייו עם משפחתו.

הבית משמש מקום הולדתו של האדם, המקום שבו הוא גדל ונהפך מילד לעלם, המקום שבו הוא מקים את משפחתו ומגדל את ילדיו. ברוב המקרים הבית הוא המקום שבו האדם מסיים את חייו במיטתו לצד אוהביו ורעיו. אם כך, המוות הוא השלב הסופי במסלול חייו של האדם שבו הוא "נאלץ" בעל כורחו לעזוב את ביתו ומשפחתו. זהו מצב טראומטי שמעיב על חייהם של בני המשפחה הנותרים בבית. מנהגי האבלות בחברות ודתות שונות התגבשו כדי להקל על צערם וכאבם של קרובי משפחתו של המת. בכך הבית נהפך למוטיב מרכזי במותו של אדם ובהנצחתו.

בסופו של דבר נותרת גופת המת ונתונה לשריפה או לקבורה. בהמשך לתפיסות המובאות קודם, הקבורה באדמה מספקת מענה לאחסנת גופתו של המת, ומהווה "בית" קר ומנוכר לגופתו ה"חמה" של האדם שזה עתה נפטר. שריפת גופת המת ואחסון האפר בכד מהווה חלופה למרחב "הביתי" שהקבורה באדמה מציעה (Mitford, 1963). תהליך המטמורפוזה שעוברת הגופה מותיר אפר הניתן לאחסון בכד. לאורך הדורות, כדי האפר נקברו באדמה, נשמרו בבתי הנצחה או נלקחו על ידי בני המשפחה. החיפוש אחר "בית" לכד האפר הוא טבעי ומבטיח את הנצחתו של המת לאורך שנים. כמו כן, אחסונו של הכד בקולומבריום מאפשר לבני המשפחה מקום שאליו יבואו להתייחד עם זיכרון המת ולהתנחם בימי אזכרות (Laqueur, 2008). שמירת האפר בכדים (המהווים בעצמם "בית" קטן ופרטי לשייריו של המת) והפקדתם של הכדים בבתי הנצחה מוסדרים מעוררות אסוציאציות מטאפוריות לכינון בית חדש לאדם לאחר מותו.

קו מטאפורי מקשר בין מושג הבית בחייו של אדם, על תפקידיו ומשמעויותיו, ובין כדי האפר והנצחתו של המת. ממצאים ארכיאולוגיים שנתגלו מתקופות היסטוריות ופרה-היסטוריות מעוררים הנחה מטאפורית זו, ומדגישים אסוציאציות אפשריות הקשורות אליה. עוד בתקופה הפרה-היסטורית נודעו כדי אפר ומבני קולומבריום, שהתחקו אחר מבנה הבית האישי, המוכר והאהוב. דוגמה מופלאה לקשר המטאפורי בין כדי אפר למושג "בית" היא מציאתם של כדי אפר העשויים חרס וצורתם כדגמים מוקטנים של בתים (תמונה מס' 2). "בתי האפר" נמצאו בחפירות ארכיאולוגיות בצפון אירופה, ומתוארכים לזמנים פרה-היסטוריים (Bradley, 2002). הבחירה בצורת ה"בית", מסבירים החוקרים, נטועה עמוק בכוונתם של בני החברות שהתיישבו באזור להנכיח ולהדגיש את הקשר בין המוות והסופיות לבין ההמשכיות של החיים גם לאחר המוות.

גם בחברה האטרוסקית ה"בית" תפס תפקיד משמעותי בחיים ובמוות. האטרוסקים היו חברה "עירונית", והבנייה בערים הייתה חלק מתרבותם וממורשתם. אפשר להניח שחשיבותו של הבית במהלך חייהם של האטרוסקים חלחלה גם לעיצוב הזיכרון והנצחתם של המתים. בחפירות ארכיאולוגיות בחצי האי האפניני התגלו כדי אפר דמויי בקתות העשויים חומר שחור, ותוארכו למאה ה-9 לפני הספירה (שמשי, 1985).

דוגמה אחרת לכדי אפר שנמצאו ושמאירים את הקשר המטאפורי בין עיצוב הכדים ומיקומם ובין מושג הבית היא קבר "הגברת העשירה מאתונה" מהתקופה הגיאומטרית (Liston & Papadopoulos, 2004). הקבר המפואר שהתגלה במהלך חפירות ארכיאולוגיות באגורה, מתחת לאקרופוליס באתונה, מציע מבט אחר על התופעה של כדי אפר ומקומה ביוון העתיקה. בקברה של הגברת נמצאה אמפורה עשויה חרס, שעליה מצוירים עיטורים גיאומטריים מובהקים. בתוך האמפורה נמצאו שיירי גופתה של הגברת, ולפי בדיקות מעבדה ואנליזות ארכיאולוגיות נראה שמתה במהלך הריונה. בנוסף לשייריה, נמצאו גם שיירים של חיות בית שונות שנקברו איתה. הימצאותם של שיירי חיות בית לצד שייריה של הגברת ודאי מלמדים על הקשר המטאפורי בין הבית בחייה ובין "הבית החדש" במותה. קבורתן של חיות הבית לצד בעליהן מעיד על הרצון לשמר בעבור המת מרחב ביתי מטאפורי גם לאחר המוות. כמו כן, אחסון שייריה של הגברת העשירה בכד אמפורה מפואר שנועד להכלת מי שתייה, יין ונוזלים אחרים מרמז אף הוא על קשר למושג "בית" לאחר המוות. השינוי בייעודו של כד להכלת מזון והוצאתו מהמרחב הביתי והשימוש בו ככד אפר הנו בבחינת טרנספורמציה סימבולית ברורה של החיים בבית למוות ולחיים שלאחר המוות.

גם בזמנים המודרניים יש כוונות להתוות חוויה ביתית בעת המוות, אולם בדרכים אחרות, אולי אפילו הומוריסטיות. כחלק מהפרויקט "Ashes to Art", האמן דרין מונטגומרי (Darin Montgomery) עיצב כד אפר דמוי שואב אבק ביתי (תמונות מס' 3 ו-4). "Urn-a-matic" הוא ללא ספק תגובה אסוציאטיבית מודרנית למושגים כמו "בית", "אפר" ו"אבק".

סיכום

חזרתה של שריפת הגופות בתקופה המודרנית זימנה, ועודנה מזמנת, חוקרי תרבות מתחומי רקע שונים לחקור ולנסח את תולדות הטקס הקדום שהתחדש במערב במחצית השנייה של המאה ה-19. מאז שריפת גופתו של המדען אלברט איינשטיין ב-955, ועד ימינו, נראה שמקומו של מנהג שריפת הגופות במערב הולך ומתבסס, ובשנים האחרונות נהפך ל"טרנד" של ממש בעיקר בארצות מערב אירופה ובארה"ב. שריפת גופות נהפכה לפופולרית ואף התמסחרה, ובכך נעשה הריטואל הרוחני והחופשי, המתנער מהמסורת וערכיה, לחלק בלתי נפרד מהתרבות המערבית.

"If the past is in any sense prologue, however, America’s new ways of cremation will be rich in spiritual significance and ritual action. In the future, as in the past, cremation will probably continue to be buffeted about by business concerns, but it is almost certain to continue to be a religious demonstration. As such, it will contribute not only to the history of American ritual life but also to American religious diversity."

(Prothero, 2001, p. 212)

גם כדי האפר נהפכו לחלק בלתי נפרד מההתמסחרות ההולכת וכובשת את מנהג שריפת הגופות. בשנות השישים והשבעים של המאה העשרים, עת פרח הנוהג של שריפת הגופות ושיעור הבוחרים בו היה בעלייה, הוצעו למכירה מגוון מצומצם של כדי אפר עשויים עץ, קרמיקה, שיש או מתכת, ורובם ככולם היו מרובעים. כיום מקובל למצוא בבית העומד בפתחה של לוויה ופרידה מבן משפחה שמת קטלוג מהודר המציג מגוון מרהיב של כדי אפר מעוצבים ומסוגננים לטעמה של המשפחה (וייתכן אף של המת), ואלה מציגים את כד האפר בגאווה בביתם. אפשר היום להזמין כדי אפר לפי עיצוב שקובעת המשפחה (או הנפטר) המאפיין את חייו, משרתו ומעמדו. מגוון כדי האפר עצום והאפשרויות רחבות מבעבר: כדי אפר יקרים "one of a kind", אלגנטיים, מצועצעים, עשויים מקרמיקה ועד אלומיניום, מפורצלן מזוגג עד זהב (Schechter, 2009).

גם העיצובים החדשניים של כדי האפר בתקופתנו משמרים את המושגים שעלו במאמר זה. הקשר המטאפורי בין כד האפר לאש ולמושג "בית" נוכח בעיצובים מודרניים רבים, אם כי באמצעים עיצוביים ברורים ועדכניים – למשל, תאורה ייחודית הנוספת לכד ומאירה אותו באור כמו להבות האש. לחלופין, מושג הבית בא לידי ביטוי בבחירות העיצוביות (הן מבחינת הסגנון, למשל מינימליסטי לעומת מקושט, והן מבחינת הצבעוניות) של כד האפר והתאמתו לתצוגה בבית המשפחה.

מנהג שריפת הגופות והשימוש בכדי אפר מצויים בהתפתחות מתמדת מאז הפרה-היסטוריה והעת העתיקה, דרך ימי התנועה המודרנית לשריפת גופות במאה ה-19 ועד ימינו. המנהג נתון לשינויים חברתיים, תרבותיים וכלכליים. כפי שסיכם זאת איש עסקים אמריקאי שהתעניין בעסקי שריפת הגופות בתחילת המאה ה-20:

"The undertakers to a man
should favor the cremation plan,
Because the more they have to burn,
’it's evident, the more they’ll urn"

(Prothero, 2001, p. 193)

 

תודות לד"ר קלינטון ביילי