• גליון
  • 3
  • #
  • האתיקה של הDoing

אתיקה של DOING – חקירת חומרי אמנות וחומרי נפש בסטודיו לטיפול באמנות

 

ד"ר אופירה הוניג, איה פלדמן, שלומית רינת 11 a. Art Therapy ...

השילוב בין חומרי אמנות לבין תהליכי טיפול פסיכואנליטיים חִייב דורות של תאורטיקנים להרחיב את המונחים הפסיכודינמיים על מנת לשקף את ייחודיותה ועומקה של שפת הטיפול באמצעות אמנות (Art Psychotherapy). במאמר זה אנו מרחיבות את התאוריה אודות מונחים פסיכודינמיים הקשורים לתהליכי Doing בסטודיו לטיפול באמנות, תהליכים המחברים בין עשייה בחומר למהלכים נפשיים. באמצעות מושג האתיקה של ה-Doing (ארליך, 2015), בהתייחסות לאתיקה המקצועית של בריאות הנפש (כשר, 2003; שפלר, 2012), לאתיקה המקצועית הייחודית לטיפול באמצעות אמנות (חזות וסיאנו, 2007) ובאמצעות נתוני המחקר, נחבר בין העבודה בחומר לתהליכי ה-Doing (וויניקוט 1971, 1995) בסטודיו לטיפול באמנות ולמונחים פסיכואנליטיים. אנו מתבססות על נתונים ממחקר22 המחקר כלל ... ואת המודל הפנטגונאלי (Honig, 2014) בהכשרת מטפלים באמנות- בסטודיו לטיפול באמנות ובסטודיו הפתוח; במסגרת פסיכותרפיה קבוצתית אנאליטית באמצעות אמנות; ובתהליכי הדרכה על הדרכה באמצעות אמנות המתקיימים בסטודיו.)) שבחן את מודל ההוראה הטרנספורמטיבי (Honig, 2014), מודל המרחב הפוטנציאלי הפנטגונלי (Honig, 2014), ותהליכי אוֹצְרוּתְּרַפְּיָה (Honig, 2015; ספיר והוניג, 2021) במרחב הסטודיו לטיפול באמנות ובסטודיו הפתוח בבית ברל.

טיפול באמנות

הסטודיו לטיפול באמנות הוא מסגרת בטוחה המאפשרת ליוצרים וליוצרות, שהם גם מטופלים ומטופלות, להביע חלקים אנושיים, אותנטיים ופַנְטַזְמטיים ביחס לחוויות ההרס והבנייה שבנפש. באמצעות חקירת חומרים ויצירת תוצרים, מקבלות חוויות הנפש ביטוי טרנספורמטיבי, מתמיר. תחום הטיפול באמנות משלב זמני שהייה בהוויה ובפנימיות (Being) ועיסוק בהיבטים הקשורים בפעולה, בחומר, בעשייה ובחיבור לממשי (Doing).

ראשיתו של מקצוע הפסיכותרפיה באמצעות אמנות (Art Psychotherapy) היה בשילוב חומרי אמנות בעבודה נפשית עם אוכלוסייה חולה פיזית ונפשית. החלו לעסוק בו בשנות השלושים של המאה העשרים, בניו יורק, מרגרט נאומברג, ובשנות הארבעים, אדוארד אדמסון באנגליה ומאוחר יותר פט אלן (Allen, 1983) שעבדה עם קבוצות בארצות הברית, עם מטופלים שנראה היה אי שם בתחילת המאה העשרים, שאין כל גישה מילולית אליהם. לנדגרטן (Landgarten, 2013), מחלוצי השימוש בחומרי אמנות בפסיכיאטריה, בשנות החמישים של המאה העשרים בניו יורק, הקדישה את ספרה למטפלים ולמטופליהם באמצעות אמנויות במילים אלו:

To those persons who have

Spoken with their hands,

Listen with their eyes

Seen with their heads,

Touched with their hearts. (p. V)

השימוש בחומרי אמנות במקצועות הטיפול הנפשי היה אינטואיטיבי בתחילת הדרך ואופיין בניסוי וטעייה, ובאינטראקציות עם חומרי אמנות שמעצם היותם חיצוניים לאדם הם מחייבים "פעולה בעולם", אותה הגדיר וויניקוט כ-Doing (וויניקוט, 1995). הפעולה כוללת גם בריחה משהות עם תכנים פנימיים והיא הציבה אתגר לחשיבה האנאליטית אודות התחום החדש של טיפול באמנות.

הטיפול באמנות, שהיה ענף חדש בעץ הפסיכואנליזה, פילס דרכו באמצעות חשיבה תאורטית- מקצועית של טיפול נפשי. תוך בחינת החיבורים- בין מהות הפסיכותרפיה לבין מגע עם חומרים, תהליכי יצירה והבנת התוצר, צמחה שפת הפסיכותרפיה באמצעות אמנויות. שפה הלוקחת בחשבון תהליכים דינמיים המכילים את איכות החומרים המוצעים ואישיותו של כל חומר וחומר (Moon, 2010). שפה המרחיבה ומשכללת את מרחב החקירה העצמית והביטוי האישי עבור המטופלים והמטפלים כאחד. שפה המותאמת לכל בני האדם המבקשים להתוודע אל דרכם הרגשית: לדעת את עצמם דרך חוויה של חקירת חומרי אמנות, חומרי נפש, דרכי עבודה ותקשורת עם האחר.

ה'תרכובת' הנוצרת, בין עקרונות הטיפול הנפשי לבין חומרי האמנות העוטפים את המטפל והמטופל בסטודיו, היא הפסיכותרפיה באמצעות אמנות. טיפול נפשי המרחיב את אפשרויות החקירה המודעת והלא מודעת באמצעות חומרים, דימויים פיזיים ומעשים בחומרים. וכדברי שון מקניף (McNiff, 1992) זו שפה המבוססת על כוחה של האמנות לרפא.

אתיקה מקצועית, רף וסף

המושג אתיקה שייך לתחום הפילוסופיה ומציג אוסף של כללי התנהגות לתחום ידע או מקצוע ואת אמות המידה המצופות מהעוסקים בו. אתיקה מקצועית היא "תפיסה סדורה של האידיאל המעשי של ההתנהגות במסגרת מקצועית שהיא מסגרת מוגדרת של פעילות אנושית מיוחדת" (כשר, 2003: 15). לכל מילה בהגדרה זו יש משמעות ותרומה להבנת המושג אתיקה מקצועית (שפלר, 2012). התפיסה היא סדורה ואינה אוסף אקראי של כללים (Rules). התפיסה הסדורה נוגעת לבעיות בתחום המקצוע ולדרך לפתור אותן באורח מקצועי, ומהן נגזרת זהותו של המקצוע. האתיקה המקצועית עוסקת באידיאל ובמצוינות מקצועית, כפי שהם באים לידי ביטוי בהתנהגות, בעשייה ובעבודה המקצועית.

המודל הסכמטי של כשר מגדיר יחסי גומלין שבין החוקים לבין כללי האתיקה באמצעות מערכת הסף והרף (כשר, 2003). החוק הוא הסף התחתון של ההתנהגות המותרת ומתחת לסף זה ההתנהגות לא חוקית. הרף הוא קו דמיוני שאנשי המקצוע שואפים להיות תמיד מעליו, הואיל ומעליו כל הפעולות הן תקינות מבחינה אתית. באזור הביניים שמעל הסף ומתחת לרף מצויות פעולות שאינן מוסריות ואתיות אך עומדות בחוק. על פי שפלר (2012) פעולות אלו המתקיימות באזור ביניים זה שבין הסף לרף הן אמנם חוקיות, אך איכותן האתית שנויה במחלוקת והוא ממליץ להימנע מהן בשל אופיין העברייני. אתיקה היא קוד של ערך עליון, ובמקצועות בריאות הנפש המטפלים חייבים להתנהל באזורים אשר מעל הרף.

בטיפול באמנות העשייה אינה שמורה רק למטפל. דרך סידור החלל מהדהדת למטופלים הנכנסים לסטודיו גם הבקשה או האפשרות לחקירה אקטיבית הדורשת פעולה בעולם הממשי כחלק מתהליכי הטיפול הפסיכודינמיים. "כאשר נעשית פעולה כלשהי בעולם, הרי בהכרח היא מכילה פוטנציאל שאינו מתמצה רק בביצוע כשלעצמו. במילים אחרות, ברגע מימוש האקט מתאפשר מימושו של מרחב מוסרי" (ארליך, 2015, עמ' 87). המרחב המוסרי של הפעולות אפשר לנו להשתמש במושגי הסף והרף החלים על המטפלת גם בנוגע לתהליכים בסטודיו שבהם המטופלת חוקרת חומרי אמנות, משתעשעת, עושה בהם מעשים, יוצרת ומתנסה. המרחב האתי שבין הסף לרף בטיפול באמנות, מאפשר סוגים שונים של פעולות. הוא מרחב יצירתי ויצרי שבו המטופלת יוצרת קשר עם עצמה דרך מגע עם חומרי האמנות ודרך עשייה המהדהדת את חקירת הנפש. במרחב הסטודיו מותר לעשות בחומר מעשים ולאפשר גם לפנטזיות הרסניות להיות במגע ישיר ואותנטי עם החומרים. מכאן שאנו מעודדות את המטופלים והמטופלות לאתגר את המרחב שבין הסף לרף.

מאחר ולכל מקצוע תפיסה סדורה של הבעיות האתיות הרלוונטיות לו והדרך לפתור אותן, חזות וסיאנו (2007) בנו את הקוד האתי עבור המטפלים באמנויות. לחשיבה אתית של מטפלי נפש הן מוסיפות חידודים אודות ייחודיותו של מקצוע הטיפול באמנויות, הנבנית על מערך דרישות לצבירת ידע אקדמי וניסיון מעשי גם בתחום חומרי האמנות. הן מוסיפות את ההכרח בהרחבת ההתנסות והשליטה המורחבת בסגנונות יצירה ופולקלור, ומעלות את הצורך בהרחבת המבט של המטפל באמנות ורגישותו הרב-תרבותית כחלק אינטגרלי מתהליכי הלמידה וההתנסות של המקצוע. זאת לצד דרישה להבין את מערך הכללים (Rules) של מרחב החקירה הטריאנגולרי הייחודי לטיפול באמנות: מטפל – מטופל – יצירה/חומרים. נוסף על כך, מטפלים באמצעות אמנויות נדרשים לבחינה מהותית קבועה של נושאים כמו שמירת היצירה, ביטחון המטופל, והסודיות הנדרשת במערך היחסים גם אל מול התוצרים הממשיים והחומריים של תהליכי הטיפול.

האידיאל המעשי של הפעולות בסטודיו לטיפול באמנות מכיל את ה-Doing כחלק אינטגרלי ממערכת יחסי גומלין ותהליך מתמשך של המטופלת עם החומרים, תהליכי היצירה והתוצרים (אם קיימים). ה-Doing וה-Being מחברים את עולם המעש בטיפול באמנות אל העולם המושגי של הפסיכותרפיה.

Doing ו-Being בסטודיו לטיפול באמנות

המונח Doing, כתהליך מתמשך, והאתיקה הנגזרת ממנו הם קריטיים לתהליכי העבודה בסטודיו לטיפול באמנות. בעבורנו, Doing שהוא מעשה ממשי חיצוני הוא חיוני לתהליכי צמיחה נפשית בתהליכי טיפול באמנות, בנוסף להיותו מנגנון הגנתי (וויניקוט, 1995 /1971). נראה כי יש ב-Doing מסוים עם חומרים, איכויות של Being כמצב היות.

ייחודיות הטיפול הנפשי באמצעות אמנויות מתבטאת בכך שבמקביל לתהליכי ה-Being, הייחודיים לטיפול נפשי, משתלבים בו תהליכי Doing. בפסיכותרפיה, המושגים Being ו-Doing מפרידים בין חיבור פנימה לבין היכולת לצאת לעשות מעשה בעולם הממשי.

מנקודת מבט פסיכואנליטית וויניקוטיאנית, מושגי ה-Being וה-Doing מבחינים בין עיסוק בהוויה ובפנימיות האדם לבין היבטים הקשורים בפעולה. במחקר ראינו כי בטיפול באמצעות אמנויות תהליכי בחירת החומר והמגע איתו, שהם לכאורה סוג של Doing, מרחיבים את ההוויה, ההיות, והם למעשה סוג של Being ייחודי המאפשר שהות במגע, בריח, באסוציאציות, בעוררות הכאוטית המתעוררת ממגע עם החומר הנבחר – לפני הכניסה לתהליכי היצירה וההתעסקות עם החומר.

על פי וויניקוט, Being, להיות, היא היכולת לשהות עם חוויות ותחושות והיא מתפתחת בסביבה טובה דיה. היכולת לפעול בעולם, Doing, מתאפשרת כשהיכולת ל-Being מפותחת ומבוססת. Doing היא עשייה ספונטנית עם יכולת להשתעשע המביאה לידי ביטוי את החלקים האותנטיים של העצמי. היכולת ל-Doing צומחת מתוך היכולת ל-Being בסביבה רגועה ובטוחה (וויניקוט, 1995) כעשייה מחזיקה.

שפת הפסיכותרפיה באמצעות אמנות, המבוססת על עשייה בחומר במובן של אקטיביות המטופל כ-Doing מתמשך, באה לידי ביטוי לרוב בהיווצרותו של אובייקט או לחלופין בהיעדרו. בזמן השהייה בסטודיו לטיפול באמנות, החומרים הם אובייקט המציע העמקה עקיפה ולא חודרנית. התנועה בין שני המצבים, Being ו-Doing, מייצרת ומשחררת אנרגיות פעולה נפשית פנימית ופעולה ממשית של משחק ויצירה, לעיתים גם ללא פרשנויות או שיקופים, וזאת מול "העיניים הטובות" (וויניקוט, 1947/2009) של המטפלת או מנחת הקבוצה.

המטופל והמטפל עוסקים באמנות, והאמנות כמעשה יצירה משולה לאינטראקציה חוקרת מתמשכת של העצמי באמצעות החומרים. מעשה היצירה מתחיל כחַסר צורה, חסר רעיון ומשמעות; בשלב זה המטופל נמצא במצב של Being עם עצמו ועם החומרים. במצב זה, במעין תהליך אלכימי של Doing מְשַנֶה ו"מתמיר" (בולאס, 2021), מתעצבים החומרים לכדי רעיון מובנה.

ה-Doing הייחודי בטיפול באמנות הוא סוג של Being, מעין תהליך מתמשך באמצעות מגע עם חומרים, המאפשר לאלמנטים של פנים וחוץ להתחבר. Doing מסוג זה מרחיב את מצבי הַהֵיוֹת, את ה-Being, בין חלום למציאות, בין מובחנוּת לאי-מובחנוּת ובין שקיעה לצמיחה. מצב ייחודי וחדש נוצר בסטודיו לטיפול באמנות: Doing as Being.

אתיקה של Doing והטיפול באמנות

האתיקה של ה-Doing מגדירה את המרחב המוסרי של הפעולה ואת יחסי המעורבות, הואיל ו-"כלים, חפצים וחומרים הם לוכדי משמעות מעצם נוכחותם" (ארליך, 2015: 95). עמדה זו של ארליך מאפשרת לנו התבוננות רעננה על מרחבי העשייה והתוצרים של טיפול פסיכותרפי באמצעות אמנות. ה-Doing מייצר חיבור בין היוצר-המטופל לבין החומר שאיתו הוא בא במגע וחומרי נפשו הפנימיים. ה-Doing הוא פעולה בעולם וגם פעולת חקירה פנימית, הוא פרקטיקה וגם אתיקה.

מאיר ויזלטיר בשירו "קח" כותב:

קַח שִׁירִים, וְאַל תִּקְרָא
עֲשֵׂה אַלִּימוּת בַּסֵּפֶר הַזֶּה:
יְרַק עָלָיו, מְעַךְ אוֹתוֹ
בְּעַט אוֹתוֹ, צְבֹט אוֹתוֹ.
זְרֹק אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה לַיָּם
לִרְאוֹת אִם הוּא יוֹדֵעַ לִשְׂחוֹת.
שִׂים אוֹתוֹ עַל אֵשׁ הַגָּז
לִרְאוֹת אִם הוּא עָמִיד בָּאֵשׁ.
מַסְמֵר אוֹתוֹ, נַסֵּר אוֹתוֹ
לִרְאוֹת אִם יֵשׁ לוֹ הִתְנַגְּדוּת:
הַסֵּפֶר הָזָה הוּא
סְמַרְטוּט שֶׁל נְיָר
וְאוֹתִיּוֹת כְּמוֹ זְבוּבִים,
וְאִלּוּ אַתָּה
סְמַרְטוּט בָּשָׂר,
אוֹכֵל עָפָר וזב דָּמִים
בּוֹהֶה עָלָיו
נים לֹא נים.

(ויזלטיר, 1973, עמ' 5)

ויזלטיר המשורר, אמן של מילים, מפרסם את שיריו בספר. המרחב שבין היוצר והקורא הוא מרחב ביניים של אי ודאות וכמיהה לקשר שאינו ממומש. החוויה הקשה של האמן-המשורר מותמרת ליצירה חדשה מלאת תשוקה וסרקזם – "קח", הלוקחת חופש להנכיח אקטים הנתפסים כלא אתיים. ויזלטיר מעז לחקור את רגשותיו בחופש מוחלט המבטא הרס ואלימות ואלו מותמרים ליצירה המתקשרת כאב.

אנו פועלים בעולם ותופסים את הנעשה בו מתוך מה שמוטמע בנו, תרבותית וחברתית, כמוסרי או לא מוסרי. בסטודיו לטיפול באמנות אנו מעוניינים לספק חופש מוחלט בצורת החקירה של תוצר אמנותי ושל האדם את עצמו, בשאיפה שהמרחב יאפשר תהליך טיפולי המצליח להכיל חקירה עצמית באמצעות חקירת חומרי אמנות; חקירה אתית שאינה נבהלת אך גם אינה פוגענית ובוחנת באומץ ובתשוקה את חומרי האמנות ואת חומרי הנפש.

ארליך (2015) עוסק באתיקה של ה-Doing בהקשר ל-Arts & Crafts ואומר כי הקראפט הוא "תחום שמאפשר לנו התייחסות רעיונית וערכית לערך הטמון בפעולה עצמה" (עמ' 85). הוא משתמש במונח Doing בשפה האנגלית כדי להבחין בין עצם המעשה לבין התוצרים ולהצליח להתמקד בפוטנציאל האתי הגלום במעשה. אנו משתמשות באותו מונח שכן התהליכיות הגלומה בו משקפת בצורה מדויקת את תהליכי המגע עם חומר, חקירתו ויצירה ממנו בתהליכים הדינמיים בסטודיו לטיפול באמצעות אמנויות.

בשפת הטיפול הנפשי באמצעות אמנות, ערכה של הפעולה עצמה הוא בהצלחתה לשחרר ולעצב חומרים לא מודעים באמצעות מגע קונבנציונלי ולא קונבנציונלי עם חומרי האמנות. כמו האלכימיה במושגיו של יונג, תהליכי המגע והעבודה עם חומר בטיפול באמנות הם מסע חיפוש "מתמיד ועיקש" (נצר, 2004) אחר הנפש השלמה. באמצעות מגע עם חומרי האמנות, חומרים מהלא-מודע הנפגשים עם החומר מייצרים תוצרים, ובתהליך ספירלי התוצרים מהדהדים חומרי נפש ומייצרים תהליכי התמרה והשתנות. מקצוע הטיפול באמנות במהותו הוא סוג של Doing והוא כולל עשייה ופעולה של המטופלים בחלל הסטודיו ועל החומרים. למטפלים יש אפשרות להגיב באמצעות פרשנות אקטיבית שהיא ייחודית למקצוע הטיפול הנפשי באמצעות באמנות – הגשת חומר.

בטיפול באמנויות החומר הנפשי הפנטזמטי מנותב אל החומר כביטוי ממשי. גם כשאין תוצר, הפנטזיה משתקפת בחיפוש אחר נתיב קונקרטי או סימבולי. מערכת כללי אתיקה מספקת פלטפורמה להבנת המותר ואסור כדי שאפשר יהיה לחוש ביטחון בחדר הטיפול ולהתמסר לחקירה פנימית וחיצונית זו כדי שעולם הפנטזיה יוכל להנכיח את עצמו באופן בטוח, רחב ועמוק באמצעות חומרי האמנות. כפי שהדגישו לפלנש ופונטליס (2011): "פסיכואנליזה מראשיתה דנה בחומר הפנטזיות".

מודל הכשרת מטפלים באמנות, בהוראה טרנספורמטיבית-התנסותית דינמית (Honig, 2014) במרחב הסטודיו, מדגיש את חשיבותה של אתיקת מקצוע בריאות הנפש ואת ה-Doing כתהליך שהייה וחקירה פנימית עמוקה. בכל מקצוע, טוען שפלר (2012), הדרך להקניית אתיקה מקצועית מתחילה במסגרת הלימוד המקצועי. ערכיו הסדורים של מקצוע הטיפול הנפשי מיושמים במסגרת לימודי טיפול נפשי דינמי כמשנה סדורה ובאמצעות modeling של צוות המרצים והמדריכים. מודל ההוראה בתחומים אלו הוא אקטיבי ומבוסס על חשיבה מתמשכת סביב פתירת סוגיות.

תהליך ההכשרה של סטודנטים לטיפול נפשי מתמקד במומחיות לפתור בעיות וסוגיות שבהן המטפלים נתקלים וייתקלו. הלמידה והצמיחה המקצועית בהמשך ללימודים נעשות באמצעות חקירה פנימית ותיאורטית, לצד המדריכה, בתהליכי ההדרכה (Supervision). הסוגיה מתחדדת בתחום הכשרת מטפלים באמנות (פסיכותרפיה) – פרטניים וקבוצתיים אנליטיים (Dudley, et al., 2000; Honig, 2014). הוראת טיפול בשפת הטיפול עצמה היא בעלת חשיבות עליונה להטמעת ניואנסים שאינם ניתנים לשינון או להוראה. תהליך משמעותי זה חל בפסיכותרפיה באמנות מתוך התנסות חוזרת ונשנית ביצירה ובעבודה עם חומרים. היצירה היא למעשה דרך חיים, היא ביטוי לאמונה, אמצעי להטמעת המשמעות, הכללים, הכוחות ודרכי העבודה עם כל חומר לכדי אתיקה אישית ומקצועית. המטפלים המודרכים מחויבים להמשיך ולבטא את עצמם, את מחשבותיהם, את תהליכי הצמיחה וההעברה בטיפוליהם באמצעות מגע בחומרים ובתהליכי היצירה באופן רציף ובעצמם. הפרקטיקה של עשיית אמנות בזמן מפגשי ההדרכה ובין ההדרכות הממוסדות היא למעשה הדרכה פנימית שוטפת (קייסמנט, 1988, 1995, 2010; 2016 ,Fish).

מספרת מדריכה (ממשתתפות המחקר) בקורס ההדרכה, שהיא מטפלת באמנות זה עשרים שנה:

"גיליתי מחדש, בהדרכה כאן, את הכוח של העבודה על החומרים, עם החומרים ובתוכם. שמתי לב שעם השנים שקעתי לתוך המילים, וכאן חזרתי לחוש את חשיבות הידע שיש לנו המטפלים על החוויה מול חומרי האמנות, וחשיבות הידע לעיבוד המסרים בתהליכי הטיפול. בהמשך הצלחתי להעביר את זה למודרכת שהביאה להדרכה שלי מטופלת עם קשיים חברתיים, שעובדת באובססיביות עם דבק חם. 'מחברת ומחברת בדבק חם כל מה שמגיע לידיה. גם דברים שנהרסו מחיבור עם הדבק הרותח', אמרה לי המטפלת בהדרכה. לאחר שהבנו שהמטופלת עוסקת בכמיהה לקשר בזכות קורס ההדרכה על הדרכה בסטודיו – באמצעות חומרים, הבנתי שיש חשיבות לדיון על מהות החומרים שאפשר להציע לה כפרשנות ומה כל חומר מביא איתו".

המודרכת חשה את הכאב של המטופלת סביב ניסיונות החיבור בחומר שלעיתים אגרסיבי מדי לאובייקטים. המודרכת בחרה ב-Doing ייחודי כפרשנות: לפרוס עבור המטופלת לפני הפגישה חומרי חיבור שונים. פריסה זו אפשרה למטופלת לחקור חומרי חיבור ובהמשך לעדן את דרכי התקשורת החברתית שלה.

בציטוט אפשר להבחין בתמה שעלתה בקרב רבות ממשתתפות המחקר שהן מדריכות או מלמדות את המקצוע: ההבנה כי האפקטיביות של שפת הטיפול באמנות עבור המטופלים גדלה, אם המטפל משתמש באמנות כדי לפענח את תהליכי ההעברה בטיפול, כמו שהוניג (Honig, 2014); מלקיודי (Malchiodi, 2011); מקנילי (McNeilly,2005); וולר (Waller, 1991); קמחי ולובין (Kimhi & Lubin, 2017) ועוד, מדגישים את חשיבות נושא הוראת הטיפול באמנות באמצעות שפת הטיפול באמנות. כאמור, בתחום הטיפול באמצעות אמנות, העשייה היא חלק אינטגרלי מתהליכי הטיפול האנליטיים לכן יש חשיבות להטמעת שפת הDoing- והטמעת האתיקה הרלוונטית למטפלים וגם למטופלים היוצרים בתהליך הטיפולי.

ביטוי באמצעות יצירה, התעסקות בחומרי אמנות לצורכי הדרכה (Supervision), או הדרכה עצמית כאשר אין מדריכה או קבוצה להיעזר בהן, הם מיומנות בסיסית חשובה עבור המטפלים באמצעות אמנות. עבור המטפל באמנות, תהליכי יצירה בזמן הדרכה מאפשרים לו סוג של חלימת המטופל, כלומר מגע עם חלקים פנימיים של המטופל ומגע במעמקי ההעברה וההעברה הנגדית שלא תמיד נגישים במערכת ההעברות הגלויה.

עבור מטפלים באמנות וסטודנטים לטיפול, מטרת הסטודיו היא גם לפתח את היכולת לאחוז את האקט בחומרי האמנות משני קצותיו: בקצה האחד כפעולה בעולם, היכולה להתפרש כאגרסיבית, ובקצה האחר בפעולות המבטאות עידון וכוח צמיחה. הרחבת ההבנה של פניו השונות של ה-Doing כאקט סימבולי ומצמיח מתאפשרת במרחב זה. אתיקה של Doing מזווית ההתערבות של המטפל באמנות, המפרש באמצעות הגשת חומרים, מתבטאת באחריות לנתיבים שבהם יפסע המטופל שייגש לחומר המוצע לו.

המודל הפנטגונלי – הרחבת מרחב החקירה האנליטי בטיפול באמנות

מיומנן של החוקרות:

אביב. קרני השמש האחרונות מנצנצות בין עצי הסיגלון בקמפוס, פרחיו הסגולים פורחים ככתר זרחני וקסום סביב צללית מגדל המים. אנו נמצאות עם קבוצת סטודנטים לטיפול באמנות בסטודיו לטיפול באמנות. מהמדפים מבצבצים חלקי עבודות וחומרים. לעיתים אנו מתכנסים בחדר סמוך על מזרנים במעגל, לעיתים על כיסאות גבוהים סביב השולחן, ריחות של דבק, חימר, עובש ועץ מנוסר אופפים אותנו.

במרכז החדר, ידיהן של שתי סטודנטיות שקועות עמוק בחימר, והן מנהלות שיחה על יום הלימודים. סטודנטית אחרת מנסה למצוא מְכלים שיתאימו לניסוי במילוי בפוליאתילן, ואחרות כבר ממתינות לנו עם אלג'ינייט (Alginate) 33 אלג'ינייט ... , כדי שננסה יחד ליילד את שהוטמן ביציקה בשבוע שעבר. אלג'ינייט הוא חומר הנמצא בשימוש דנטלי כחומר לשיקום הפה באמצעות הטבעה בחומר והוא מתייבש במהירות. סטודנטית נוספת יושבת על הרצפה שעליה ערימה של דמויות צעצוע ומפרקת אותן. סטודנטית אחרת עומדת מול בד ענקי הפרוס על הקיר ומנסה לאתר בו נקודות וקווים כהוגה בכתב סתרים. וליד המזכירה, סטודנטית אחרת גורסת את מסמכי הוינייטות מפגישות ההדרכה- לקראת אריגת הרצועות הגרוסות ליצירת תמונה.

תמונה 1

רינה (שם בדוי) 44 כל השמות ... נכנסת למרחב הסטודיו מלווה בכמה חברי קבוצה סקרניים ושני עוזרי הוראה הנושאים את מיטת ילדותה (ראו תמונה 1). המיטה מעץ כבד בגוני חום כהה, מגושמת וכבדה ומעלה ריח של חדר אינטימי מהול בעץ ישן המבקש עיצוב, כירורגיה והחייאה מחודשת. היא נראית כמי שנחושה להסיר מעליה כובד משקל. רינה מגייסת פמליית ליווי, כטבעת מגוננת הנותנת תוקף לחוויית הכבדות ונושאת עימה את כובד המסע איתו היא מתכננת לשחק. "הצלחתי לגייס את הקבוצה בקלות גדולה מכפי שדמיינתי", אומרת רינה. "חשתי שאני יכולה להיעזר שיש מי שיכול לשאת אותי עם כובד המשקל שמקבע אותי ונושא עבורי ואיתי גם את החלום שלי לפרק כדי לבנות, לשחק, ליהנות" .

אטימולוגיה של המונח סטודיו מובילה למילה stadium בלטינית, לימוד. הסטודיו במקורו הוא חלל לימודי. מאוחר בהרבה השתמשו במילה study או étude כמציינת טיוטת טקסט או חדר עבודה או אולפן ועוד. עדיין, בשורש כל השימושים הלשוניים הללו רחשה התשוקה ליצירה שבהשראת הלימוד. תחילה היה הסטודיו ספק משרד ספק חדר התבודדות, לעיתים סוג של מעבדה אלכימית. אך מהר מאוד הוא הפך לחדר שבו ריכז בעל הבית את אוצרותיו האקזוטיים והאמנותיים, ושכונה "קאבינה דה קוריוזיטה" באיטלקית. וכבר עתה אנחנו מבינים שמאותו סטודיו קסום צמחו לעולם האמנות שני מוסדות חשובים שונים שהם מעין קרובי משפחה: המוזיאון והסטודיו (עפרת, 2020).

המרחב בסטודיו לטיפול באמנות מלוכלך באבקת גיר, בעץ ובשבבי מתכת המסמנים "כאן עובדים! כאן יוצרים! כאן חוקרים חומרים!". סביבת העבודה מעוררת רצון להתנסות, ריחות של חומרים כמו דבק נגרים, נסורת טרייה, ריחו המיוחד של ברזל מלובן – כל אלו פועלים על החושים ויוצרים חיבור אל אזורי נפש נשכחים. התחייבות לתהליך יצירה מקבילה להתחייבות לצלילה לנבכי הנפש.

טיפול פסיכותרפויטי מילולי פרטני מספק מרחב חקירה עבור המטופל את עצמו וגם מול המטפל כאובייקט. בולאס (Bollas, 1982) אומר כי ככל שאדם משמש מטרה לדחפים הוא מאופיין כאובייקט, מה שלא נוטל ממנו את היותו סובייקט עם צרכים וחוויות נפרדות. במערכת יחסי אובייקט זו המטופל משחזר את תהליכי צמיחתו, כתינוק החוקר את עצמו, את העולם הפיזי שסביבו ואת עולמו המנטלי בהתאם לרמת התפתחותו ואל מול האובייקט המתבונן בו. טיפול פרטני באמצעות אמנות מוסיף למרחב פוטנציאלי זה אובייקטים נוספים המשמשים מטרה לדחפים: חומרי היצירה, התוצרים ועדות לאין תוצרים – ומרחב החקירה הפוטנציאלי (וויניקוט 1971/1995) של המטופל מתרחב למרחב טריאנגולרי: מטפל~ מטופל~יצירה (רינת ופלדמן, 2020; שבריאן, 1995) (Dalley et al., 2013; Honig et al., 2019; Honig, 2014; Wood, 2013). באמצעות התייחסות אל חלל הסטודיו לטיפול באמנות כאל אובייקט נוסף, מרחב החקירה הופך למרחב פנטגונלי (Honig, 2014) ומאפשר להרחיב את החקירה.

המרחב הפוטנציאלי לצמיחה, המשתחזר בטיפול קבוצתי אנאליטי באמצעות אמנות, מאפשר חקירה בטוחה ולו חמישה קודקודים: המטפל~המטופל~היצירה~הקבוצה~וחלל הסטודיו (ראו איור 1).

איור 1

החידוש במודל הפנטגונלי הוא כי החלל הפיזי שבו הקבוצה וחבריה האינדיבידואלים מתקיימים, מתנהלים, חיים ויוצרים, נתפס כקודקוד-אובייקט נוסף במרחב החקירה הפוטנציאלי.

מרחב החקירה מתרחב, התהליך והיצירה המשותפת הם משתנים מתגמשים המקבלים את צורת המעשים שהקבוצה עושה בהם כיחידים וכקבוצה, והתוצר או האין תוצר משקפים לקבוצה את עצמה. אפשר לראות זאת במקרה של רינה, שבו הסטודיו מחכה לה עם שולחנות מתאימים, כלי חקירה מגוונים, קבוצה עוטפת ומחזיקה ומנחה המתבוננת בתהליך ומלווה את התהליך הדינמי של חקירת חומרי האמנות.

המודל הפנטגונלי (Honig, 2014), ייצר מרחב מחומש עם כללי התנהלות ברורים (סטינג) שהם בסיס לחקירת רעיונות היוצרים קשר בין העולם הפנימי של היוצר לבין המציאות שמחוצה לו וכן ל'הדהוד' (Foulkes, 2018) חזותי ופנימי של תכנים במרחב הקבוצתי. "בתוך מרחב פוטנציאלי מחומש זה, באמצעות החומרים ובהדהוד קבוצתי, חוקרים הסטודנטים את העצמי הטיפולי-מקצועי שלהם ביחס לנושא השיעור. החקירה לוקחת את הסטודנט לטיפול לתהליך ספירלי עמוק של צמיחה לקראת הפיכתו למטפל באמנות" (Honig, 2014, עמ' 292).

בטיפול פרטני או קבוצתי המטפל מנכיח בצורה בהירה את הסטינג, שהוא מערכת הכללים (Rules) של מרחב הטיפול – זמן, מקום, מטרת המפגש והתמורה הכספית. התבוננות אנאליטית בקיום או בהפרת הסטינג היא חלק מרכזי בקשר הטיפולי האנליטי. בטיפול באמצעות אמנות חזותית יש טווח נוסף של נושאים שחייבים להיכנס לסטינג ממש בתחילת המפגשים, שכן ההתבוננות בסטינג או בהפרתו רלוונטית עבורנו להבנת תהליכים נפשיים ומצב המטופל. הנושאים הם נוקשות והגמשה, איכויות של מגע בחומר, אופן העבודה עם הכלים, וסוגיות הכרוכות בשיקול דעת, בשמירה ובחשיפה. הדגש הוא על הסטינג ככללי יסוד, כקו גבול, כתנאי סביבה המעניקים ביטחון למטפל המנוסה או למטפל הצעיר הבונה את עצמו, למטופל ולקבוצה. בעבודה בסטודיו הכללים והגדרת הסטינג מונכחים בסדנת בטיחות שהיא חובה, ובחוברת הנחיות לשמירה על בטיחות בעבודה בחלל הסטודיו, ומגדירים את המרחב לפעולות אפשריות ואת גבול הסף עבור השימוש בחומרים.

בטיפול באמנות קודקודי מרחב החקירה רבים יותר מאשר בטיפול ורבלי, והסטודיו לטיפול באמנות והחומרים גם הם אובייקטים המאפשרים מגע ראשוני של המטופל או הקבוצה עם אי-הוודאות. חשיבות רבה יש לסידור המרחב, סידור החומרים והכלים בו האמורים להכיל גם את הכאוס הרעיוני, הרגשי והתחושתי של העובדים בו.

בסטודיו לטיפול באמנות, בניגוד לסטודיו של האמן, נוכחים המטפל, המנחה ושאר חברי הקבוצה, והם עדים לתהליכים ולגילויים. הם תומכים, מחזקים ומאירים את דרכו של היוצר, וכך הוא יכול להמשיך ולגעת גם בחומרים האפלים – להאירם ולהשתמש בהם מחדש באמצעות כוחותיו שבהתאמה מתחדשים בתהליך משמעותי זה. היוצר-המטופל כיחיד, כקבוצה או בתהליכי הכשרה להיות מטפל או מטפלת באמצעות אמנות, מתנסה בתפקיד הבורא, משליט סדר בחומרי נפשו, והיצירה היא השתקפות עולמו.

חומרי אמנות וחומרי נפש

"הימים עוברים ורינה בוהה במיטה הנמצאת בסטודיו. עוברת לידה תוך ליטוף שידרתה, מסתובבת סביבה ומדי פעם שואלת: "איך אגש לזה? מאיפה להתחיל?" מיטת ילדותה של רינה, ששירתה אותה עד לא מזמן, היא חומר טעון בזיכרונות. המיטה הובאה לסטודיו והיא שוכבת כאבן כבדה ומכבידה עד שהמאבק הפנימי של רינה מקבל צורה. רינה ומתחילה לנסות להבין כיצד ליצור אותה. "מה שאני רואה בעיני רוחי מבקש תנועה ומשחק וזה רחוק שנות אור מהמיטה הזו שמונחת כאן מנותקת מכל הקשר, על שולחן הניתוחים הכל כך לא סטרילי הזה של הסטודיו".

תמונות 2+3

בסטודיו התאפשר לרינה לעשות מעשה במיטה באמצעות פעולות המצריכות כוח ותכנון, דיוק והרכבה: היא מצליחה לפרק את המיטה לחלקיה באמצעות מסורים, פטישים, מברגות חשמליות (ראו תמונה 2, תמונה 3). משם היא מסמנת, חותכת, מנסרת, מחברת, מדביקה, משייפת וצובעת.

"סוף סוף למדתי לשרטט את מה שדמיינתי", היא אומרת. "נוכח העיניים הטובות של המנחות והקבוצה אני מגלה שאני יודעת לערוך סקיצות שהולכות ומתדייקות, כולם כאן עדים לתהליך שלי, לא דמיינתי לעצמי שהליווי של הקבוצה יהיה משמעותי כל כך עבורי".

לרינה היה קשה לפרק אובייקט שחונכה לשמור עליו, לקח לה זמן להבין מה גבולות המותר ואסור בחלל זה של הסטודיו ועד כמה מותר לה לבצע מעשים מְפַרְקים במיטה. ה-Doing הזה, הנחשב אתי במסגרת הסטודיו, מייצר תוצר שגלומות בו עולמות נפש מרבדים רבים, חלקם מודעים וחלקם לא.

בטיפול באמנות אנו עובדים עם החומרים בידיים, במכשירים ובאמצעי עבודה שונים. לעיתים אנו מפרקים תוצרים לצורך מעשה יצירה חדש (תמונה 4) לעיתים הפירוק הוא הפעלת כוח יתר חסר מידה והוא אקט המהדהד חוויות פנימיות דחפיות ומאפשר לאלמנטים שקשה לבחון אותם במציאות להיבחן בביטחון במגע עם החומרים. הסטודיו משמש מקום בטוח גם לחקירת גבולות אלו.

תמונה 4: תמונת הצבה, שלי בוזגלו רוזנטל, סטודנטית שנה ג, תערוכה בסיום אוצרותרפיה 2019. היצירה הסופית של הסטודנטית שעבדה עם מגרסת הנייר- התמרה של תכנים קשים, מכבידים ואף מבהילים מסיכומי טיפול שנגרסו וחיפשו דרכם להקל על "אחזקתם"

ממצאי המחקר מחזקים את הייחודיות של מודל ההוראה הטרנספורמטיבית בסטודיו לטיפול באמנות (Honig, 2014) כמודל המדגיש את התהליכים הנעשים בחומרים ואת המשמעות שבבסיס הפעולה כחיבור לחומרי הנפש. המודל מתאים להוראת מקצועות טיפול הנפש בתארים מתקדמים: פסיכולוגיה קלינית, עו"סים קליניים ומטפלים באמנות והוא בנוי כהוראה ספירלית התנסותית דינמית, המשלבת ידע תאורטי, התנסות סביב הנושא באמצעות חומרי אמנות ותהליכי יצירה ותכנים דינמיים אישיים וקבוצתיים (240-246, 205 Honig, p.) ומבוססת על התייחסות לאדם כשלם (Netzer, & Row,2010). הסטודנט העושה מעשים בחומרי האמנות נוגע באמצעותם גם בחומרי נפשו, ובו בזמן, מעצב את עצמו כמטפל לעתיד. תהליך הלמידה מחייב להתמסר רעיונית וביצועית לרעיונות ההרס והבנייה בחומר. החיבור המטפורי בין חומרי אמנות לחומרי נפש כמוהו כזיווג בין עצם לעצמי והוא מאפשר לסטודנט תהליכי עבודה פנימיים.

צפייה בתהליכי עבודה ויצירה במרחב בין הימנעות לבין הרס לשם הרס ולבין הרס לצורך בנייה ועיבוד, הם אזור הדמדומים שמעל הסף ומתחת לרף. בתהליכים אלו התנסות, הטמעה, הפנמה וחוזר חלילה (פיאז'ה, 1969), והאומץ להשתעשע (וויניקוט, 1995) עם חומרי אמנות וחומרי נפש הן פעולות חקירה פנימית וממשית הנמזגות כמושג חדש: "Doing as Being" אל האתיקה של ה-Doing (ארליך, 2015) ומאפשרות אותה.

המטפל רואה בדחפים כוחות חיים וכדי שייצוגי הפעולות לא יישארו רק כפעולות המתקשרות ליצר החיים והמוות, המטפל מכיל ומספק פלטפורמה לעיבוד חומרי ומילולי. התוצר, גם כשאינו דימוי או תוצר מוגדר, הוא יצירה, והחומר הוא גורם מכריע בתהליך חיבור חלקי נפש והבנת תהליך הטיפול. אפשר לעבדו ברבדים נוספים כמו עבודה בחומר נוסף או באמצעות כתיבה של טקסט. ערכם של חומר האמנות הגולמיים לא יסולא בפז במגע עם הפנים והעלאת משמעות למודעות אצל היוצר.

חומר מחזיק בתוכו מהות המשקפת גם מהות רגשית. אם המטופל מעבד את החומר הנכון ברגעים מדויקים מבחינת הקבלת חומרי אמנות וחומרי נפש, נוצרת תרכובת חדשה שהיא תובנה משמעותית. הפעולה בחומר מכילה גם את עיקרון המציאות והמפגש מוליד ביטוי רגשי חדש. מספרת מודרכת המשתתפת במחקר:

"עבדתי בבריאות הנפש עם ילד בן תשע. הוריו נטשו אותו והוא אומץ רק בגיל שמונה. במהלך העבודה נראה היה שהוא חושש להביע את הזעם שלו מחשש שלא ירצו אותו במשפחה שאימצה אותו זה עתה, מתוך זיכרון בגוף של הבדידות והקושי להמתין במערכת. בצוות שעבדתי בו נפתח דיון על איך לאפשר לו משהו שיהיה יותר עוצמתי וממשי מהטחת חימר. בחנו אופציה של שבירת בקבוקים. בצורה אינטואיטיבית מצאנו מקום בטוח, אזור מזבלה ליד התחנה. אספנו בקבוקים וניפצנו אותם יחד על סלעי המזבלה. בהמשך הוא ביקש לאסוף את הזכוכיות. השתמשנו בכפפות שאפשר לעבוד איתן בבטחה ושמרנו על הכלל שבוחנים כל חלק לפני שנאסף. בחדר הטיפול באמנות המשכנו לעבוד עם כפפות. עלתה חוויה של סרבול ותסכול, אך לא ויתרנו עליהן. בסופו של דבר הוא שפך גלונים של דבק פלסטי לתוך מכסה קרטון של ארגז ויצר עם הזכוכיות בית ועץ עם נדנדה. התהליך היה מרגש, ללא דיבור על היצירה וללא פרשנות, עם המון חרדה לשלומו והקפדה על בטיחות. החוויה הייתה מכוננת עבורו וגם עבורי כמטפלת צעירה".

השיח בתהליך היה על החומר שהוא זכוכית מנופצת, מסוכנת ומסכנת. הילד מגיע מעולם מנוכר ללא דרך לבטא את הניכור. האקט של שבירת בקבוקים ואיסופם תחת כללי בטיחות נוקשים מאפשר ביטוי יצרי במרחב אתי בעל כללים שומרים ההופכים את ה Doing- בחומר לאתי, גם לאחר הריסתו וניתוצו. הטיפול מאפשר מגע עם חומרים מודחקים ללא איום על מנגנוני ההגנה של הדחקה, שכן לא הייתה שיחה על העולם הממשי שלו. המעורבות בין המטופל לעולמו הפנימי, לחומר, לאקט על החומר ולמטפלת, והמעורבות של המטפלת עצמה לא כאובייקט להשלכת הדחפים אלא גם כסובייקט בתהליך החקירה, מאפשרות רגעי חקירה עוצמתיים וקסומים ולאחריהם גם המטופל וגם המטפלת יוצאים מחוויית החקירה שונים במקצת. אנו עדות לכוחם של החומרים להניע תהליכים ולכוחם של התוצרים או האין תוצרים להציג בפני היוצרים פיסות מהתודעה המודעת והלא מודעת. יש לנוע בין ההבנה את כוחם של החומרים ושל היצירה לבין העוצמה של ההבנות הפסיכותרפויטיות.

תנועה בין חומר מטאפורי לבין חומר ממשי

בטיפול באמנות התהליך והתוצר הסופי מגלמים בתוכם תהליכים שאינם מפרידים בין הפעולה הגופנית לנפשית. התבוננו באתיקה של Doing בשפת טיפול שבה ה-Doing as Being מאפשר גם תהליכי עיבוד, ונראה שהמגע עם החומרים הוא למעשה "פונקציית התחושה" שעליה מדבר יונג. האינטראקציה עם חומרי אמנות מכילה גם דחפים, תשוקות ואינסטינקטים. התהליך מכיל מהלכים של חיבורים, התבוננות פנימה, מערכת יחסים עם החומר, עם העצמי ועם המטפל הנוכח בחדר ותשוקה ורצון המתורגמים לכוח, לדחף לפעולה ומימוש עצמי. מהלכים אלו מאירים את איכויות תהליכי המגע עם החומרים: זמן שהות עם חומר; זמן חלימה; זמן של אקטים בחומר ותהליכי התגבשות התוצר או הריסתו.

הידע מגיע באופנים שלא תמיד נבין; "יש לסמוך על התהליך", אמר שון מקניף (McNiff, 1992), אתיקה של Doing מאפשרת הבנה של תהליכים באמצעות הגוף, שבירה של גבולות החומר, ייצור באמצעות הרס.

לעיתים מתאפשרת בסטודיו חקירת עצמי באמצעות חומר הזקוק למהלכים מדויקים המכוונים לתוצאה ספציפית כמו סליים, אלג'ינייט, הלחמה, הדפסת תלת מימד, תחריט וצריבה בלוחות אבץ ועוד, תהליכי הדואינג מהדהדים חוויות פנימיות מסוג אחר. עבודה רגשית עמוקה יכולה להתרחש מול חומר כמו אלג'ינייט, הדורש מהלכים מדויקים ופרוטוקול עיבוד מסודר.

אלג'ינייט הוא חומר אבקתי המעורבב בכמות מים מדודה והופך לנוזל. הנוזל מתקשה לחומר דמוי גומי ומשמש ליצירת תבנית. משתמשים בחומר להטביע חלקי גוף ואובייקטים ולאחר שליפת המוטבע נוצרת תבנית ליציקות. הוא נמצא בשימוש דנטלי כחומר לשיקום הפה, ויש לו מגוון צבעים ולכל צבע ריח וטעם. לעבודה בחומר מסוים זה יש סדרי עבודה ברורים: הערבוב צריך להיות אחיד ובשל התייבשותו המהירה יש להספיק לערבב ללא השארת בועות אוויר, להניח במהירות את האובייקט הנבחר ליצירת התבנית ולכסותו. קבוצה שתתנסה בתהליך תחווה תהליכי המתנה להתייבשות החומר, תחושות סקרנות וציפייה לתוצר שייוולד. פיזית וחושית החוויה נעימה למגע וריח נעים מתפשט ברחבי הסטודיו. לצד החוויה החושית הנעימה נולד גם קוצר רוח בציפייה לאישור להתחיל בתהליכי חשיפת התבנית. בשלב השני, לאחר חשיפת התבנית, אפשר ליצוק חומר נוזלי שמתקשה כמו גבס, בטון וכדומה. חשיפת האובייקט הסופי נעשית על ידי חתך בחומר הרך, קילופו וניקוי האובייקט שנוצר.

ברמת הפשט התהליך מתרגל התנסות בחומר, בניית תבנית ושלבים בהתהוות פסלי יציקה ונותן מושג על התגבשות חומרים מנוזל למוצק. ברמת הדרש והפרשנות אנו מבינות כי מצבים טרנספורמטיביים המשחזרים הטבעה, שקיעה, עיצוב ולידה של אובייקט בתוך ומתוך החומר, מזמנים לסטודנט חוויית מְיָילְדוּת, והקבוצה איתו בהתרגשות ובציפייה. תהליך היצירה וחשיפת האובייקט הוא כמעין סף של מודעות, פני השטח של המים, רגע של שקיעה פנימה לקראת גיחה החוצה והתגלות התהליך מספק תנועה ברורה בין Being ל-Doing, בשהייה ובעשייה.

אלמנטים של לידה והתגלות, כאב וצמיחה מתגלמים ב-Doing המהדהד מהלך רגשי המלווה בכללי אתיקה של עשה ואל תעשה ברורים, כדי להשיג תוצר. אם יבחר המתנסה בחומר לא לעקוב אחרי כללים (Rules) אלו – זה אפשרי, מוסרי למרות שייתכן ויוביל לתוצאות כאוטיות או מפתיעות. אתיקה של Doing מתבטאת גם בהחלטה להוציא תוכן מהטיפול או מתהליכי הדרכה ובאה לידי ביטוי בתהליך האוצרות והצגת העבודות.

אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה – Doing כמהלך אתי מסכם

אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה היא מושג טיפולי, ייחודי לפסיכותרפיה באמצעות אמנות, שהוטבע במסגרת תהליכי סטודיו פתוח במחלקה לטיפול באמנות בבית ברל (הוניג, 2015)55 ... ובמסגרת הכשרת מטפלים באמנות (הוניג ואחרים, 2017; רינת ואחרים, 2019; פלדמן ואחרים, 2020; קטן ואחרים, 2021). בסוף תהליכי טיפול, הוראה או הדרכה בסטודיו לטיפול באמנות נעשה תהליך של התבוננות בשלבי התהליך, בחומר ובדימויים. המושג מתבסס על ההנחה כי אוצרות היא אקט פוליטי במרחב ציבורי וכי באמצעות איסוף תוצרי אמנות של אמן להצבה כתערוכה האוצר עושה אקט של פרשנות. גטניו (2019), מדגישה כי סוג הפרשנות בתהליך האוצרות הוא יצירה בפני עצמה.

אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה עוסקת בפרשנות אישית דרך תהליך של ארגון ואיסוף חיצוני ופנימי, חומרי ומושגי. המהלך כולל התבוננות באוסף התוצרים והתבוננות בסימנים ליצירות שלא הגיעו לידי בשלות של צורה או דימוי, שהם חלקים שנאספו ונשמרו כייצוג להתנסויות, להרהורים ולחומרי נפל. גדעון עפרת (2010) אומר "אם מלאכת האוצרות היא יצירה, דהיינו אמנות, הרי שהיא אמנות מבצעת".

תמונות 5+6: חלקיה המפורקים של המיטה מותמרים לצעצוע המתאים בגודלו ובחוזקו, כמרחב השתעשעות לאדם מבוגר.

החומר שהפקידה רינה בסטודיו – מיטת ילדותה – היה בעבורה למוקד בהייה, חלימה והשתהות (Being) (ראו תמונה 5, תמונה 6). השהייה בנוכחות עם ובתוך החומר אפשרו הרחבת ההיות תוך פירוק המיטה-האובייקט לחלקים. בזמן היותה באזורי Being, מצב היות וחלימה, התחוור לה מהו האובייקט שהיא רוצה ליצור מחומר חדש זה:

"זה יהיה סוס נדנדה", אמרה לפתע ובהשתאות מעצמה כלא מבינה כיצד הדימוי הזה צמח ממיטת ילדותה. "מעולם לא היה לי סוס נדנדה, בטח לא כזה שעשו במיוחד עבורי, צעצוע משלי, אני רוצה לנדנד את עצמי לדעת", ועברה למצב של רעיון וביצועו. בסופו של תהליך היא מתיישבת עליו ומתנדנדת בחיוך רחב ובבטחה. דרך העשייה הקונקרטית שהיא גם נפשית, היא יוצרת ומשחקת עם סוס העץ ומשם היא גדלה.

בתהליך היצירה התנהל שיח בין חברות הקבוצה על אודות הדימוי המתהווה ומתרומם מהחלקים. כולן עזרו כשהדבר התבקש והעלו זיכרונות הקשורים במיטות ילדות, פירוק, צעצועי ילדות ומתקני שעשועים. השיחה במהלך חודשי העבודה על סוס הנדנדה, מתוך חלקי המיטה, נגעה גם בחברות הקבוצה – בזיכרונות של ללכת לאיבוד בלונה פארק ובחוויות של הנאה משותפת במתקני שעשועים. באמצעות Doing של תכנון ושרטוטים התאפשר לסטודנטית לבחון ניצול מיטבי של נתוני החומר ולהופכו מחפץ שימושי לחפץ תנועתי משחקי תלת-ממדי המתאים לה.

אנו רואים בדוגמה זו, הלכה למעשה, גם את משמעות 'היכל המראות' בקבוצה של טיפול באמנות וגם דוגמה למצב יצירה שבין Being ל-Doing. מה שנראה כתהליך רגרסיבי או התיילדות או הופעה של צורכי אני יְשָנִים ומשקמים, הופך במקרה זה לרגרסיה משחקית בשירות האגו. האתיקה של ה-Doing המדוברת במרחב זה מאפשרת את הפירוק המוחלט של השלם (המיטה) שהוכנס, בלי דעת למה, אל החלל הפנימי של הסטודיו, ולמרחב של הקבוצה.

הDoing- הייחודי בתהליך זה מבוסס על בחירה וארגון, היוצרים נרטיב בעל מהות פרשנית והופכים את הפעולה לאוצרות אישית המוצגת בגלריה כתערוכה. בתערוכה, זו לצד זו, מוצבות גם עבודותיהם של שאר חברי הקבוצה שהיו למעין רחם לתהליכי היצירה ועכשיו הופכות להיכל מראות עבור חברי הקבוצה (Honig, 2014; ספיר והוניג, 2021).

במחקרן "אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה בתהליכי פרידה בטיפול" מתייחסות ספיר והוניג (2021) לתערוכה המתקיימת (במידה ומתקיימת) בסיום תהליך האוצרות גם כאקט של פעולה-מחברת וכמו בכל מפגש דינמי תהליכים של חיבור דינמי טעונים בדואליות של הסתרה והצגה כאחת. בטיפול פרטני מעשה זה של אוצרות מייצג את הטקסיות שנוהג המטופל לעשות בסיומו של טיפול: פתיחת תיק העבודות במחיצת המטפל, עיון בטביעות נפשו המשתקפות מהיצירות וחלקי תהליכים שנאספו עבורו, בחירה וחיבור התהליך לנרטיב "ארוז דיו" באמצעות בחירת עבודה-ות משמעותיות, שאותם ניתן להציג ולערוך למעין קטלוג אסוף ומארגן כתהליך פרידה (ספיר והוניג, 2019).

בהדרכה באמצעות אמנות המטפל-המודרך מעבד את מערכת ההעברות דרך חומרי האמנות ובנוכחות המדריך. "מעשה האמנות" אומר ארליך, אינו רק תהליך ייצור אלא מהלך ה"לוכד מהות" (2015) המובלעת בתוצר של Arts & Crafts. בטיפול באמנות התפיסה היא כי מבחינה דינמית התוצר משקף את מהות התהליך הלכוד בו ומהלך האוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה כחלק מה-Doing מאפשר להתרחק ובשלב ראשון לנסח נרטיב פרשני בעזרת בחירת דימויים להצבה. בשלב השני הוא מאפשר לחלץ מתוך השיח האידיוסינקרטי הפנימי נרטיב מילולי. נרטיב זה הוא רובד פנומנולוגי המשקף את המשתקף בדימויים ומוצג בצמוד לדימויים המוצגים בתערוכה ובקטלוג ויוצר דיאלוג עם הסביבה.

אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה מבקשת לקיים ארבעה מהלכים כמעין ספירלות התפתחות פנימה והחוצה. האחד, תהליך של Being עם התוצרים והזיכרונות; השני, תהליך של Doing באיסוף ובחירה של האִם, ואם כן איך ומה, אשים בחוץ שהוא חלק ממני; השלישי – Being עם הנבחר להצגה והדרך בה מוצבת היצירה; והרביעי – מתהליך השהייה, הבנת התהליכים הגלומים במוצג ובאקט של Doing מתבצע חילוץ של נרטיב פרשני מילולי אודות החומרים, המלווה את המוצג ונכרך בקטלוג (הוניג, 2021).

תליית תערוכה היא חוויה מעמיקה ומלכדת לקבוצה. משתתפי המחקר דיווחו כי תליית היצירות היא חוויה של הדהוד חזותי משמעותי. מאוחר יותר הגעת המבקרים מעוררת בקבוצה וביחידים התרגשות עילאית. בד בבד עולה בהם גם תחושת עצב על מותה הקרב של הקבוצה שפעלה תקופה משמעותית ביחד. זהו מהפך מהיות סובייקט החש בטוח במרחב החקירה ומתמסר לתהליכי העצמי שלו להיות אובייקט עצמאי המקבל על עצמו אחריות. מעין טקס פרידה ומעבר, פרימה עדינה של מארג שנרקם בטיפול פרטני או קבוצתי ובהכשרת מטפלים.

מעשה ההצבה בסיום מהלך האוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה טומן בחובו את הבקשה לתקשר עומק נפשי החוצה באמצעות ההשתתפות בתערוכה. תהליך זה יכול לעורר חרדה, התנגדות או דואליות ביחס לרעיון הסודיות העומד בבסיס הקוד האתי המקצועי, שבו על המטפל באמנות חלה חובת סודיות גם על תוצרי היצירה של הטיפול. אביה, המבוהלת מתהליך החשיפה אומרת בסרקסטיות: "אני לא פורסת את עצמי בתערוכה – מקסימום אשים פתק מאחורי דלת הכניסה של הגלריה". בסיום התהליך הצליחה לפענח את חרדת הנראות שהיא מסתובבת איתה.

עלמה, מודרכת שהייתה אמביוולנטית ביחס להצבה בתערוכה של תוצרי תהליך ההדרכה באמצעות אמנות, בוחרת ברקמה חופשית שהיוותה עבורה תהליך חקירה של מערכת ההעברות באמצעות חקירת מדיום הרקמה: "על בד, עם מחט וחוטים אני מחפשת את דרכי לעצמי ולמטופליי". בעת ההצבה החליטה להציג את הרקמה על כן מיוחד, המאפשר לראות את העבודה משני צידיה. כך התאפשר לראות גם את התהליך בו רואים את הקשרים, הקצוות הפרומים של החוטים, היחסים בין התכים השונים וגם את התוצר בו רואים דימוי שלם שהיה חלק מהתובנות בתהליך החקירה. בכתיבה לקטלוג, עלה נושא זה בצורה מחודדת יותר בו באה לידי ביטוי ההחלטה להציב כך את העבודה כתהליך שנע מהמקום המתלבט למהלך בו היא מציגה את כל חלקי התהליך.

פרויד טען כי אדם נעשה פסיכואנליטקאי מתוך עיון בחלומות עצמו. תהליכי היצירה בטיפול באמנות הם כתהליכי חלימה. תהליכי Being שהופכים ל-Doing וליצירה כאובייקט חדש המאפשר התבוננות של היוצר בעצמו. למעשה, היצירות, המשקפות תהליכים המותמרים לעין הצופים, מוצגות בהקשר חדש ומרחיבות את יכולת המטופל ליצור פרשניות חדשות ולהרחיב את עצמו ביחס לעצמו. התערוכה והקטלוג מייצרים אינטגרציה פנימית בין חלקי האני השונים המוצגים כשלם בתערוכה. בסיומו של התהליך הציגה רינה בתערוכה סוס מעץ שהיה פעם מיטת ילדותה (ראו תמונה 7). הנרטיב הפרשני שכתבה שיקף תובנה אינטגרטיבית על חלקי האני שהיו שותפים בתהליך: "[…] כחומר גלם תחת ידיי היוצרות / הגחת לעולם ממיטת נעוריי / מתוך תהליך מערער ומטלטל / מלא בהשתעשעות וחיות […]"

תמונה 7

האובייקט האמנותי כרף האתי של הכאוס הטיפולי

עמית, חברת קבוצה אסתטית ומוקפדת, בעת עבודה אישית בסטודיו, מרטיבה את עבודתה במים ועוטפת אותה בניילון על מנת שתוכל לחזור ולעבוד איתה. אך כשהיא חוזרת אליה מתגלה כי העבודה העלתה עובש עם ראקציה של ריח שהתפשט במרחב הסטודיו והעלה בקרב הקבוצה תחושת גועל. החוויה החושית הייתה סוג של מתקפה וחדירה מתחת לעור. הקבוצה מצטופפת ליד העבודה, סקרנותם התעוררה. חלקם התפתו לחקור את נושא העובש וכיצד הוא נוצר, חלקם התפעלו מיופיו כשמיכה של חוטים לבנים עדינים. עמית מתקשה לגעת בעבודה: "זה מגעיל ומסריח ונראה מקולקל" עמית מתכוננת לזרוק את העבודה וכדי לעזור לה לבחון את התוצר לפני שתיפטר ממנו הציעה לה מנחת הקבוצה לחקור את התוצר באמצעות צילום. המטרה הייתה להתחיל את התהליך האוצרותי כדי שהסימנים שנלכדו בתהליך לא יאבדו לה והיא תוכל לחקור אותם ולהתמירם. הצילום הגן עליה באמצעות הרחקה "כל עוד אני לא צריכה לגעת בזה" אמרה והחלה לבחון את הייצוג העבש באמצעות מצלמה עם זום. התצלומים הפכו לעבודה המותמרת (ראו תמונה 7) והתהליך אפשר לה להתקרב לתכנים, להכיל את שקרה לדימוי ולהתמסר לחקירתו.

תמונה 8: תמונת הצבה- מטריצת הצילומים שעמית הציגה בתערוכה בסוף תהליך האוֹצְרוּתְּרַפְּיָה.  שנה ב' 2015

בתהליך הטרנספורמציה הפכה העבודה לתצלום שטוח, מבריק ונטול ריח. היכולת של הסטודנטית להעביר את העבודה שלב, כך שתוכל לגעת בה תוך התבוננות על המשמעות הסביבתית של קלקול, דחייה וגועל, העלתה את העבודה לרמת הרף – מקום של שיח אודות הקשריה החברתיים, התרבותיים והסימבולים של העבודה. כמו שלב הקגולציו-COAGULATION (נצר, 2004, עמ' 192; Edinger, 1991, p.83) זמן התקשות החומר למוצק יציב ומעוצב ומוגדר בגבולותיו, זוהי התגבשות הכאוס או התוהו לצורה.

האתיקה של Doing בטיפול באמנות מקיימת את שדה הפעולה שבין הסף לרף, בין הכאוס לסדר, ומאפשרת את השהייה והעבודה במחיצת הכאוס. שדה פעולה זה קושר את האלמנטים הלא מודעים לתודעת האני ולמציאות המעשית, הקונקרטית, למחויבות לעשייה בעולם באמצעות מעשים שלעיתים נתפשים כלא מוסריים.

בסטודיו לטיפול באמנות, בניגוד לחדר טיפול בפסיכותרפיה ורבלית, הגירויים רבים. המרחב מאפשר Being שקט ולעיתים מפגש עם חוויה של התקפה והצפה חיצונית היכולות לעורר תחושת כאוס, בלבול וקונפליקט. המרחב אינו דוחף לפעולה, הוא מאפשר אותה. הכאוס, טוען איתמר לוי (2017), הוא תהליך מפרה. היכולת להשתהות בלא ידוע ובכאוטי מתבטאת גם במגע עם חומרים ועם שאריות, כמו עם מיטה שפורקה לחלקיה, ובעשיית מעשים בחומר. כאוס שמור הוא תשתית ליצירת דבר-מה חדש. בתהליכי היצירה בסטודיו לטיפול, בהבחנה בין חומר לחומר, בין תהליך לתוצר, נרקם ומתארגן עבור המטופל היוצר גם תהליך מובחנות אישי פנימי. בדרך זאת נפתח צוהר לתובנות ולצמיחה. היצירה הגמורה היא עצירה. היא שומרת בתוכה את עקבות הפעולה וטביעות ידו של היוצר – משיחות מכחול שטבל בנפש, עקבות הלמות פטיש שהונע מתחושות שנאגרו בשרירים. היצירה היא סדר חדש של הכאוס שבתהליך. סדר חדש המכוון לעבודה הבאה והמוטיבציה היא להביא לביטוי את מה שעדיין לא בא לביטוי, להתמיר את הכאוס למסגרת בטוחה.

כאוס פנימי אצל אחדים יכול לנטרל את כוח העשייה ואת האחרים לעורר לביטוי חופשי, משחרר, אקספרסיבי. בסדנא על השולחן יהיו שברי הניסיונות בחומר של המטופלים או הסטודנטים או חברי קבוצה. שאריות שיישמטו, ייפלו ללא התייחסות או פירוש. חלקי השברים יאוחסנו בתיקייה וכך יינתן להם ערך של אוצָּר ללא 'ערך', כאותם חלקי לא אני טעוני כאב ומנותקים מהיוצר, שמחזיק בהם המטפל.

סיכום- מעבדה, כאן חוקרים חומרי אמנות וחומרי נפש!

המאמר של ארליך על האתיקה של ה-Doing הצית את דמיוננו, ובדומה לעבודה בסטודיו לטיפול באמנות שימש חומר ליצירה חדשה. חקירת חומרים דרך Doing מכילה חוויית גדילה והתפתחות באמצעות התמרה של חומר לתוצר, ומאפשרת להתבונן על מרחב החקירה האנליטי בסטודיו לטיפול באמנות, על המונחים הקליניים הקשורים בחומרי האמנות ובמעשים הנעשים בהם, ובמהלך המסכם של אוצרותרפיה.

מרחב החקירה בסטודיו יוצר תנאים סביבתיים אנושיים וחומריים ומעודד להעמיק במציאת העצמי הטיפולי, היצירתי והייצרי דרך חומרים ודרך מעשה היצירה. סטודיו לטיפול באמנות המתוכנן לחקירת חומרים רחבה ומגוונת, הוא מרחב לאינטראקציה של היחיד עם קבוצת המשתתפים. כאמור, המרחב הפרקטי הוא גם בעל מימד ערכי ואכן, הסטודיו לטיפול באמנות מאפשר מסע היכרות עם כלים, עם חומרים, עם תהליכי יצירה כדרך לדיאלוג עצמי ולדיאלוג עם שאר היצירות ודרכי העבודה של חברי הקבוצה היוצרים באותו חלל.

העבודה עם חומרי האמנות בתהליכי טיפול אלו, מאפשרת פעולות מגוונות. חומר מחזיק מהות רגשית, הוא ממשי וגם מטאפורי. הפעולה באמצעות החומר מאפשרת להבין תהליכים באמצעות הגוף ולשבור את גבולות החומר. התוצאות יכולות להיות כאוטיות או מפתיעות. נוסף על כך, Doing as Being כפרקטיקה בטיפול באמנות בעת מגע עם חומרים מאפשר השתהות, חלימה, ותנועה המשכית פנימית וחיצונית המצויה בהגדרה האתית של המרחב בין הסף לרף.

אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה, תהליך אוצרות התהליך הרגשי בדרך לתערוכה וקטלוג, מייצרת אינטגרציה פנימית בין חלקי האני המיוצגים בחומר, בתהליך ובתוצר. הבחירה והארגון יוצרים נרטיב והופכים את הפעולה לאוצרות אישית המוצגת כתערוכה בה מוצגות יצירות חברי הקבוצה זו לצד זו. התערוכה מהווה את שיא התהליך ויש בה היבט של קטרזיס, מצד שני מציינת את "מותה" הקרב של הקבוצה שהיוותה מיכל לתהליכים משמעותיים של חבריה.

מהלך האוצרות העצמית הוא גם הרף העליון של האתיקה של ה-Doing בטיפול באמנות. לצד התוצר האמנותי מוצג מונולוג כתוב של היוצר על אודות יחסיו עם החומרים בתהליך העבודה בסטודיו ועם התוצרים והאין תוצרים בתהליך. כתיבת המונולוג כאיסוף המהות היא התמרה נוספת, ההופכת את השיח האידיוסינקרטי הפנימי לדו-שיח פנומנולוגי, ממשי וחיצוני.

תפיסת המורכבות האתית של ה-Doing ברובד הפעולה עם חומר בסטודיו לטיפול באמנות מאפשרת חופש לעבוד בכל דרך אפשרית עם החומר. פירושה ללמוד לא לפחד מהנסתר בנבכי נפשנו, לאסוף את הכוחות לחפש אותו באמצעות הפעולות בחומר.

   [ + ]

1. a. Art Therapy Department, Faculty Of Arts, Beit Bet, Israel
b. Beit Berl Arts Therapy Research Center (BBATRC
2. המחקר כלל 180 משתתפים ומשתתפות ואיסוף הנתונים התקיים בשנים 2015-2021. המחקר בחן את המודל להוראה טרנספורמטיבית התנסותית דינמית בהכשרת מטפלים באמנות בתואר השני – בסטודיו לטיפול באמנות ובסטודיו הפתוח בבית ברל Honig, 2014
3. אלג'ינייט הוא חומר הנמצא בשימוש דנטלי כחומר לשיקום הפה באמצעות הטבעה בחומר והוא מתייבש במהירות-הערת החוקרות.
4. כל השמות של משתתפות ומשתתפי המחקר הם שמות בדויים.
5. אוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה הוא מושג שניסחה ד"ר אופירה הוניג ב-2015 והוא נחקר מאז בתהליכי הסטודיו והסטודיו הפתוח בהכשרת מטפלים באמנות. בשיתוף מעיין ספיר נחקרה האוֹצְרוּתֵּרָפְּיָה כתהליך פרידה בטיפול (ספיר והוניג, 2021).

ביבליוגרפיה

ארליך, ע' (2015). האתיקה של ה–doing, מחשבות על קראפט. בצלאל כתב עת לתרבות חזותית וחומרית, 97-85. https://journal.bezalel.ac.il/archive/3941

בולאס, כ' (2021). לתפוס אותם לפני שהם נופלים: הפסיכואנליזה של ההתמוטטות. תולעת ספרים.

גטניו, ע. (אוצרת). טכניקות נייר ואוצרוּת [הרצאה בכנס]. כנס "מצבי קיצון נייר ישראלי״ במוזיאון ארץ ישראל. ביום העיון השנתי של המחלקה לטיפול באמנות: הנייר סובל הכל. גלריה, "הירקון 19", תל אביב.

הוניג, א' ( (2021). להיות אנושי זה אמנות : שנת קורונה. אסופת תקצירי המחקר של בוגרי תשע"טתש"פ. טיפול באמצעות אמנות חזותית M.A.A.T, המכללה האקדמית בית ברל.

ויניקוט, ד"ו. (1995). משחק ומציאות. תל אביב: הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד"ו (2009). שנאה בהעברה הנגדית. בתוך ד"ו וניקוט (עורך ע' ברמן). עצמי אמיתי, עצמי כוזב (עמ' 75-62). עם עובד. התפרסם במקור בשנת 1947.

חזות, ת' וסיאנו י' (2007). סוגיות אתיות בטפול באמצעות הבעה ויצירה. בתוך ג' שפלר, י' אכמון וג' וייל (עורכים), סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי (עמ' 441-424; מהד' ג מעודכנת). הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

כשר, א' (2003). מהי "אתיקה מקצועית"? בתוך ג' שפלר, י' אכמון וג' וייל (עורכים), סוגיות אתיות במקצועות הייעוץ והטיפול הנפשי (עמ' 29-15). (עמ' 15-29; מהד' ג מעודכנת). הוצאת ספרים ע"ש י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית.

לוי, א' (2017). מתח שבין שני מודלים כתנועה של רגרסיה ופרוגרסיה המתרחשת מרגע לרגע בטיפול. רסלינג

לפלנש, ז' ופונטליס, ז"ב (2011). אוצר המילים של הפסיכואנליזה. תולעת ספרים.

נצר, ר' (2004). מסע אל העצמי: אלכימיית הנפשסמלים ומיתוסים. מודן.

ספיר מ' והוניג א' (2021). אוֹצְרוּתְּרַפְּיָה בתהליכי פרידה בטיפול. בתוך א' הוניג (עורכת), להיות אנושי זה אמנות : שנת קורונה. אסופת תקצירי המחקר של בוגרי תשע"טתש"פ. המחלקה לתרפיה באמנות, תואר שני לטיפול באמצעות אמנויות אמנות חזותית (M.A.A.T), המכללה האקדמית בית ברל.

עפרת, ג' (2020). אוצרגרילה : מבוסס על סיפור אמיתי. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

פיאז'ה, ז' (1969). שש מסות על ההתפתחות הנפשית. ספרית פועלים.

קטן, מ', רינת, ש', פלדמן, א' וקטן, מ' וא' הונינג (2021). תערוכת סיום, הכשרה מעשית מתקדמת, מחזור ה', תשפ"א (להיות אנושי זה אמנות – שנת קורונה. להיות אנושי זה אמנות : שנת קורונה. אסופת תקצירי המחקר של בוגרי תשע"טתש"פ. המחלקה לתרפיה באמנות, תואר שני לטיפול באמצעות אמנויות אמנות חזותית (M.A.A.T), המכללה האקדמית בית ברל.

קיסמנטפ' (1988). ללמוד מן המטופל. דביר.

קיסמנטפ' (1995). להוסיף וללמוד מן המטופל: המרחב הטיפולי והתהליך הטיפולי. דביר.

קיסמנטפ' (2010). ללמוד מן החיים: להיעשות פסיכואנליטיקאי. כנרת, זמורהביתן, דביר.

קמחי, ש' ולובין ע' (2017). מהות הסטודיו הפתוח במסגרות הבריאות, לפי נקודת המבט של המטפל/ת באמנות. טיפול באמנויות: מחקר ויצירה במעשה הטיפולי, 7(2), 705-695. https://en.calameo.com/read/005201130b24855c2f61a

רינת, ש' ופלדמן א' (2020, 26 במאי). ZOOM-OUT: על טיפול באמנות בימי קורונה בישראל. בטיפולנט פורטל לשירותים פסיכולוגיים. https://www.betipulnet.co.il/particles/zoom_out_art_therapy

שבריאן, ג' (1995). השעיר לעזאזל והטליסמא: העברה בתרפיה באמנות. בתוך ט' דאלי, ק' קייס, ג' שבריאן, פ' וויר, ד' האלידיי, פ' נואלהאל וד' וואלרתרפיה באמנות: התפתחויות חדשות – תיאוריה ומעשה (עמ' 127-88). אח.

שפלר, ג' (2012). אתיקה מקצועית וחוק בפסיכולוגיה. פסיכולוגיה עברית. https://www.hebpsy.net/articles.asp?id=2871

Allen, P. B. (1983). Group art therapy in short-term hospital settings. American Journal of Art Therapy22(3), 93-95.

Bollas, C. (1982). On the relation to the self as an object. International Journal of Psycho-Analysis, 63, 347-359.

Dalley, T., Case, C., Schaverien, J., Weir, F., Halliday, D., Hall, P. N., & Waller, D. (2013). Images of Art Therapy (Psychology Revivals): New Developments in Theory and Practice. Routledge.

Dudley, J., Gilroy, A and Skaife, S. (2000) Teachers, students, clients, therapists, researchers. Changing gear in experiential art therapy groups. In: Gilroy, A. and McNeilly, G. ((Eds), The Changing Shape of Art Therapy. New Developments in Theory and Practice. Jessica Kingsley Publications.

Edinger, E. F. (1991). Anatomy of the psyche: Alchemical symbolism in psychotherapy. Open Publishing.

Fish, B. J. (2016). Art-based supervision: Cultivating therapeutic insight through imagery.

Foulkes, S. H. (2018). Therapeutic group analysis. Routledge.

Honig, O. (2014) Post-graduate art therapy training in Israel: Personal and professional transformation through dynamic artwork-based experiential transformative courses [Doctoral thesis]. The University of Sussex. http://sro.sussex.ac.uk/48310/

Honig, O., Feldman, A., Rinat, S., & Gindi, S. (2019). A chorus of angels, the ripple of water, and the weight of stone: art therapy and artwork which cradle both family carers and their relative with dementia. In: The International Handbook of Art Therapy in Palliative and Bereavement Care (pp. 161-180). Routledge.‏

Landgarten, H. B. (2013). Clinical art therapy: A comprehensive guide. Routledge.‏

Malchiodi, C. A. (Ed.). (2011). Handbook of art therapy. Guilford Press.‏

McNeilly, G. (2005). Group analytic art therapy. Jessica Kingsley Publishers.‏

McNiff, S. (1992). Art as medicine: Creating a therapy of the imagination. Shambhala Publications.‏

Moon, C. H. (2010). Theorizing materiality in art therapy: Negotiated meanings. In C. H. Moon (Ed.), Materials and media in art therapy: Critical understandings of diverse artistic vocabularies (Ch. 2, pp. 49-88). Routledge.

Netzer, D. & Row, N.M. (2010). Inquiry into Creative and Innovative Processes: An experiential, whole-person approach to teaching creativity. Journal of Transformative Education 8(2) 124-145.

Waller, D. (1991). Becoming a profession: A history of art therapy 1940–82. London: Routledge.

Wood, C. (Ed.). (2013). Navigating art therapy: A therapist’s companion. Routledge.

חזרה למעלה