התחושה מוכרת, לכל מי שאי פעם תחב את ידו לתוך האדמה, לתוך הבוץ, לתוך החומר, בעצם – לכולנו, בשלב זה או אחר בחיינו. הקרירות, העיטוף, האחיזה, מתפשטים בין האצבעות, תחת הציפורניים, בין חריצי העור. שם, בתוך האדמה, אפשר להרגיש את המהות, את החזרה הקמאית לבסיס הווייתנו.
המשחק כמושג הוא שלב התפתחותי, התופס מקום מיוחד בחיי הנפש ומלווה את האדם בצורות שונות לאורך חייו. ההיסטוריה מראה כי בני האדם שיחקו מאז ומתמיד, הרבה לפני הופעתו של מושג "הילד", כשונה ממושג "המבוגר."בספרו "האדם המשחק", רואה יוהאן הויזינחה במשחק את שורש התרבות. פעולה חופשית החורגת מחוץ לסיפוק הצרכים הגופניים של האדם ומטרתה הנאה ורוח. "הנותן דעתו על תפקיד המשחק בחינת גילוי של תרבות […] זכאי לאחוז במושג המשחק ממקום שסיימו את מלאכתן הביולוגיה והפסיכולוגיה. הוא מוצא את המשחק בתרבות כערך מסוים, שקיומו קדם לקיומה של התרבות, שהוא מלווה אותה ועובר בה מתחילתה ועד לשלב התרבות שאדם רואהו וחי בו. המשחק עומד לפניו בכל מקום כתכונה מסוימת שבעשייה, השונה מהחיים 'הרגילים'".11 יוהאן ...
גם בתחומי הפסיכולוגיה והפסיכואנליזה מתקיים קשר הדוק בין משחק לממשות. המשחק מהווה מעין "גשר" בין המציאות הפנימית לזו החיצונית ויכול לשמש כאמצעי למימוש עצמי. בספרו "משחק ומציאות"22 דונלד ו' ... קובע ויניקוט כי הפסיכואנליזה והמשחק פועלים במנגנונים דומים. שניהם מאפשרים נגישות אל הלא מודע ויכולים להיחשב כלי טיפולי.
לפיכך,
"קרבתו של המשחק אל האמנות גלויה לעין. כמו האמנות יוצר גם המשחק עולם דמיוני, המופקע מן המציאות היומיומית. הסגולה ליצור עולם מדומה, הסגור בתוך עצמו, נתפסת כידוע כסימן היכר מובהק של האמנות, והתורות האסתטיות המשילו פעמים רבות את היצירה האמנותית לאי המוקף מים".33 יוהאן ...
המשחק בבוץ והמגע בחומר מאפשרים להטמיע בתוכם את טביעת האצבע האישית של כל אחת ואחד ומספקים לנו מצע מכיל ונוח לצלול לתוכו ולהשקיע בו את האני הפנימי שלנו.
העבודות המוצגות במאמר זה מביאות לידי ביטוי את הכוח והיופי הטמונים בחומר מעצם היותו, ואת יכולתו הטבעית ובו זמנית הקסומה להתגלות במגוון רחב של מראות ומצבי צבירה. העבודות ממחישות באופן הדוק את הקשר שבין טביעת ידיהם של האמנים ליצירת האמנות המוגמרת ומדגישות את מהות העבודה כחומר גולמי.
גדולה עוגן ציפור רוחי– אוטופורטרט שנות ה-90
אדמה דחוסה, מלט, עשב יבש
20 X 7 ס"מ
גדולה עוגן. צילום: אריאל ורהפטינג
העבודה מורכבת משני חלקים: קובייה וציפור. החלק התחתון הוא קובייה עשויה אדמה דחוסה עם עשבים. על הקובייה מונחת ציפור, שעשויה מאדמה עם מעט מלט. הכנפיים והזנב עשויים אף הם מעשב יבש.
מרבית העבודות המאוחרות של גדולה עוגן נוטות להפשטה ואקספרסיביות, נטייה שהחלה כבר במהלך שנות ה-70 בהשפעת האמנות המופשטת האמריקאית. הדימויים מן הטבע נהפכו בשנים אלה למוטיב מרכזי בעבודותיה ומהווים סמן וזכר לתרבות חומרית.
"בטבע אני אוהבת את הפרט, את המחברים, המפגשים בין הצורות, הפריצה של צורה מתוך צורה […] ההרכבה של הקטעים דומה לזו שנוצרת בחלום וההיגיון הוא כמו בחלום שמפרק את המציאות ומרכיב אותה מחדש.
"עבודה שנוצרה בדיאלוג אינטימי עם החומר(כל חומר), יש לה סיכוי להקרין אמינות. דיאלוג עם העבודה והחומר זה לגעת ולקבל תשובה מהחומר, להבין ואז לגעת שוב… האינטימיות היא הניגוד לעקרונות והצהרות, ויש בה סיכוי לערך נוסף".
ציטוטים אלה הם מתוך ריאיון שערכה אינה ארואטי עם גדולה עוגן על תערוכתה בבית אהרון כהנא, רמת גן.44 אינה ...
אורס פישר,
חמר גדול 7#, 2013-2008
אלומיניום יצוק, שלד מפלדת כרום, בורגי פלדת כרום
מידות מקורבות: ¼ 543 248 X 220 ½ Xאינץ' (138 X 629.9 X 560.1 ס"מ)55 אוסף ביל ...
אורס פישר. צילום: סטפן אלטנבורגר
חמר גדול 7# הוא גוש מתנשא מאלומיניום יצוק, המבוסס על אבטיפוס קטן, עשוי ביד, מחמר. הפסל מקבל את צורתו מגוש חמר שהאמן אחז בגסות ומעך. האובייקט ממשיך לשאת בסימני ייצורו, ומקפל בתוכו תהליכי פיסול בסיסי וידני עם ייצור טכני מפורט. הוא מוגדל לממדים מונומנטליים, והוא מהרהר על השפה היומרנית של ההפשטה הפיסולית – תוך עירוב בין גרנדיוזיות לספונטניות ולחספוס של ה-art brut. עם זאת, הצורות המזדקרות של המתכת היצוקה מתקשרות לאזכורים החצי-מופשטים של הגוף שאפשר למצוא בעבודותיהם של הנרי מור ופסלים אחרים של אמצע המאה. כמו בחלק גדול מיצירתו של פישר, גם הצורה האנושית – מסורבלת וחטובה בבת אחת – עומדת בבסיס מחווה מופשטת לכאורה.
באדיבות המטה של סיידי קולס, לונדון
הטרנספורמציה העצומה של גוש חמר בגודל 5 ס"מ לפסל אלומיניום בגובה של כ-10 מטרים הצריכה את הטכנולוגיה החדשה ביותר כמו גם תנאים מרחביים נדיבים ביותר. באמצעות טומוגרפיה ממוחשבת, נקלטו הפרטים הקטנים ביותר כמו חריצי טביעות האצבע בדגם, כך שכרסומת ענקית בעלת חמישה צירים הצליחה לשחזר את ההגדלה של יותר מפי 100 בקלקר, עם דיוק מרבי בכל פרט. בבית היציקה השותף בסין, נוצקו 48 חלקי הדגם של הפסל בסגסוגת אלומיניום מיוחדת העמידה בקורוזיה. לשם כך נעשה שימוש בתנור התכה שנבנה במיוחד לסגסוגת זו. יציבות הפסל דרשה מבנה פנימי מורכב העשוי מפלדת כרום. לצורך הובלה במכולות ספינה, החמר הגדול חולק לעשרה חלקים על בסיס תבנית שעיצב אורס פישר.
כך נוצר פסל חוץ ענק לאורך חודשים רבים לפי דגם מקורי שעוצב בכמה שניות; זוהי טרנספורמציה עצומה, בזמן ובחומר.
http://www.swiss-artfoundry.com/artistsprojects/urs-fischer/untitled-big-clay3-2008-2011/
דגלאס ווייט
עור חדש לטקס ישן 2011
חמר ושולחן ופלדה
מידות: משתנה
דגלאס ווייט
דגלאס ווייט
"בזמן שטיילתי במזרח אפריקה בשנת 2001, נתקלתי בשרידי פיל. לא נותר ממנו הרבה מכיוון שהרוב נאכל. כל שנותר היה מערך עצמות מפוזר ועורו המרוקן העצום, עטוף ומקופל כמו אוהל שהתמוטט. התמונה של הסצנה ההיא תמיד נשארה אצלי. זה היה מפגש שפגע בבטן. שכב כאן גוף שנהפך לחלק מהנוף, גוף שהוא גם נוכח וגם נעדר שבו האבחנה בין פנים לחוץ התאדתה בחום ובריקבון. היה זה גוף שאפשר היה לעבור דרכו".
באדיבות האמן
נורית גור לביא "בעקבות ולאסקז" 2018-2016
פורצלן שחור ופיגמנטים
גודל משתנה (רוחב כ-25-15 ס"מ, גובה 20-10 ס"מ)
נורית גור לביא. צילום: שי אדם
"יצאתי לבדוק ציור בפיסול.
"את ולאסקז אני אוהבת עוד מילדותי המוקדמת, מהספר שהוריי קיבלו לחתונה, מהחיילים בצבא הבריטי ב-1945. הספר היה כרוך בבד אפור עם הקדשה על לוחית נחושת, וכל הצילומים היו בשחור לבן, מלבד הצילום של האינפנטה הקטנה שהיינו מסתכלים עליה שוב ושוב. היא הייתה סוג של 'גיבורת ילדות'.
"במרץ 2016 נסעתי להעתיק במוזיאון פראדו במדריד, ו'פגשתי' שוב את המרגריטה (הכוונה למריאנה, אמה של מרגריטה) הגדולה, זו שמימין לציור הגדול 'לאס-מאנינס'.
"אולי האזכור שלה לג'קומטי, שאף אותו אני אוהבת מאוד; אולי המשיכה שלי לערימות, לגבעות, לקומפוזיציה מתגבהת וחסרת פרופורציות; אולי החידה הגדולה שמסתתרת–כל אלה משכו אותי שוב ושוב אל המרגריטה ולניסיון לפסל לפיה בחומר.
"את כל הפסלים עשיתי לא מתוך זיכרון, אלא בצמידות והתבוננות ברפרודוקציה קטנה מתוך ספר".
באדיבות האמנית
נורית גור לביא. צילום: שי אדם
"מריאנה מאוסטריה נולדה ב-24 בדצמבר 1634 להוריה פרדיננד השלישי, שליט הקייסרות הרומית הקדושה, ומריה אנה מספרד. כשהייתה בת 15 נישאה לדודהּ, פיליפ הרביעי מספרד, שהיה מבוגר ממנה ב-30 שנה. אלה לא נועדו להיות נישואים מאושרים.
מבין חמשת ילדיהם, רק שניים ישרדו עד בגרותם. בתה הבכורה מרגרט תרזה תתחתן עם הדוד שלה, ליאופולד הראשון, הקיסר הרומי הקדוש. בנה היחיד שנותר בחיים, צ'רלס, נולד … נכה גופנית ונפשית, ככל הנראה בגלל שנים רבות של נישואים בתוך המשפחה… מריאנה נהגה כעוצרת עבור בנה והיא תמשיך לעשות זאת במשך רוב חייו, עקב מחלותיו.
ב-1677 גורשה מריאנה ממדריד על ידי ג'ון מאוסטריה הצעיר, שהיה בן מחוץ לנישואים של פיליפ הרביעי, בעלה המנוח.
היא התגוררה בטולדו זמן מה אך חזרה למדריד עם מותו של ג'ון בשנת 1679.
במרץ 1696, היא איפשרה לבסוף לרופאים לבדוק גוש שגילתה בשדה… היא קיבלה 'תרופה' שגרמה לה חום והקאות תכופות. מריאנה נפטרה ב-16 במאי 1696, כשהיא אוחזת בצלבו של האפיפיור פיוס החמישי.
השושלת שלה נכחדה כעבור ארבע שנים בלבד, וירושת כס המלכות הספרדי ניתנה בסופו של דבר ליורשיה של אן מאוסטריה, מלכת צרפת".
https://www.historyofroyalwomen.com/the-queen-regent-series/queens-regent-mariana- austria/
פאבל ז'ורבלב
אגרטל מחמר-בר 2018טרקוטה
גודל: 31 ס"מ
פאבל ז'ורבלב. צילום: Pavel Zhuravlev
"רק התהליך האורגני יכול להיאבק בכוח הכבידה. בחמר-בר, אני רוצה לבטא את האופן שבו התפשטות אורגנית מתמודדת עם כוח המשיכה המושך לעבר אי-קיום. וירוס משנה את המבנה ויוצר אינספור מוטציות, שאחת מהן נהפכת לשלב חדש של התפתחות. אני מתייחס לצורה המסורתית של הכלי כבסיס ובתהליך ייצורו, אני עושה בו מוטציות כאילו הוא וירוס. דרך הצורות האלה אני רוצה לבטא איך נגיף הורס כדי ליצור".
באדיבות האמן
פאבל ז'ורבלב. צילום: Pavel Zhuravlev
חמר-בר הוא תרכובת של אבנים, חול וחמר שעורבבו על ידי הטבע. שילוב זה שומר על היופי שבאקראיות שלו. האבנים והחול הושארו בחמר וכך הם ממלאים חלק בטבעיותו ובחוסר השלמות של האובייקט. החמר-הבר נחפר מתוך בור ביער, קרוב לנהר נרל.
הכלי נוצר רק בידיים ובאבנים ככלי עיצוב, ואז נשרף בכבשן עצי הסקה פרימיטיבי קטן שבו הלהבה נוגעת בכלי. החלל האינטימי בכבשן איפשר טקסטורות מפורטות על פני השטח, שנוצרו על ידי הלהבות שעולות מהעץ. התוצאה תמיד בלתי צפויה וייחודית.