תוכן עניינים
מבוא
פרק א' – בריאה מן החומר
– עפר מן האדמה
– אדמה ומים
– אש, רוח, מים, עפר, אוויר וחשיכה
פרק ב' – בריאה במאמר
– על הדיאלוג שבין החומר ליוצר
– חומר ורוח
סוף דבר
מבוא
בסופה המרהיב של בריאת העולם, נברא האדם ברצף האינסוף, שהבורא בחוכמתו שמר לסוף.11 בהשראת ... זו הייתה בריאה במאמר: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית, א', כ"ו). ויצירה בחומר: "וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית, ב', ז').
בתווך שבין המילה לחומר, בין מציאות למטאפורה, בששת ימי הבריאה שבהם נוצרו חומרי הגלם יש מאין והברואים יש מיש, נחשפת תמונה מרתקת על החומרים הראשוניים שמהם נוצר העולם ובתוכו האדם.
מאמר זה יתמקד בתיאור חומרי הגלם שמהם נברא האדם בהתייחס למקורות מקראיים, פרשניים, מיסטיים ומיתיים, ולמסורות עתיקות של תרבויות המזרח הקדום המתכתבות עם טקסטים מקראיים ומהדהדות אותם. המאמר לא יעסוק בכרונולוגיה היסטורית של פרשנות, אלא במקורות הרלוונטיים לתוכנו של כתב עת זה: "חומר גלם".
שני היבטים מרכזיים ידונו בבריאתו של האדם, שלא לפי סדר הופעתם בשני פרקי בראשית הראשונים:
א. בהתייחס לבריאה מן החומר בפרק ב' – תבורר השאלה בדבר חומרי הגלם שמהם נוצר האדם. האם האדם נוצר רק עפר מן האדמה או שהשתתפו ביצירתו חומרי גלם נוספים?
ב. בהתייחס לבריאה במאמר בפרק א' – אעלה מחשבות על הדיאלוג שבין היוצר לחומר ובין החומר ליוצר בבריאת האדם, כערך מהדהד ליצירה מעשה אדם.
פרק א – בריאה מן החומר
עפר מן האדמה
"וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת-הָאָדָם, עָפָר מִן-הָאֲדָמָה" (בראשית, ב', ז').
שמו אדם, יוצא ממקום יצירתו ומזכיר את שם חומר הגלם ממנו נברא, אדמה, ועל בריאתו עפר מן האדמה, כתוב בבראשית מדרש רבה: "רב הונא אמר עפר זכר ואדמה נקבה";22 מדרש ... "ובאור המדרש, כי כל הנבראים כולם בעלי חומר ובעלי חיים כולם הם זכר ונקבה, ואף בצומח ובדומם".33 רבנו בחיי, ... הזכרי והנקבי הוכלו בבריאת האדם בגוף אחד, שהרי כתוב בהמשך סיפור הבריאה, "זֶה סֵפֶר, תּוֹלְדֹת אָדָם: בְּיוֹם, בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם […] זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת-שְׁמָם אָדָם" (בראשית ה', א' ב'). וכך אמר רבי ירמיה בן אלעזר: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את אדם הראשון, אנדרוגינוס בראו, הדא הוא דכתיב: זכר ונקבה בראם".44 מדרש ...
ספרות האגדה מרחיבה בנושא שני חומרי הגלם הללו ומשלבת בתיאור בריאת האדם את צבא השמים, המלאכים, כמהלך של הסכמה ושיתוף בין הבורא למשרתיו.
"כיון שהסכימה דעתם של מלאכי השרת שיברא האדם, אמר הקדוש-ברוך-הוא לגבריאל: לך והבא לי עפר מארבע כנפות העולם ואברא ממנו אדם […] הלך גבריאל ללקט עפר מן הארץ ודחפתו הארץ לאחור ולא הנחתו ליטול עפר ממנה. אמר לה גבריאל: ארץ, למה לא תשמעי לקול אדונך שהוא יסדך על מים בלי אדנים ובלי עמודים? ענתה הארץ ואמרה: אני עתידה להיות לקללה ומקוללת בשביל האדם, ואם הקדוש-ברוך-הוא בעצמו לא ייקח ממני עפר, לא ייקח אחר לעולם. כשראה הקדוש-ברוך-הוא כך […] שלח את ידו ולקח מן העפר וברא ממנו את האדם […]".55 ספר ...
השערות ביחס למקורו החומרי של האדם הטרידו גם את מנוחתם של נוצרים שלא ידעו עברית ולא קראו את הטקסט בשפתו המקורית, ופרשנותם דומה לזו המופיעה באגדה היהודית. לפי ספר חנוך הסלאבי, המבוסס על גרסה מקורית יוונית, גזור שמו של אדם (באותיות לטיניות) מראשי התיבות של שמות ארבע הרוחות העיקריות: Anatole, Dysis, Arctos, Mesembria (לפי סדר כתיבתם: מזרח, מערב, צפון, דרום) וגופו עוצב מעפר שקורץ מארבע רוחות השמים.66 ספר חנוך ...
המוסלמים מספרים כי המלאכים, מיכאל, אישראיל, ואזראיל, הביאו עפר מארבע פינות תבל, וממה שהביאו עיצב אללה את גופו של אדם; אולם לצורך עיצוב ראשו וליבו בחר אללה עפר ממכה, מן המקום שבו קמה בבוא זמנה הכעבה הקדושה. מכה הינה טבור הארץ בעיני המוסלמים, כהר המוריה בעיני העברים ודלפי בעיני היוונים".77 מיתוסים ...
אדמה ומים
בתיאורים של בריאת האדם הנגזרים מהספרות הנבואית שבמקרא וממקורות פרשניים, מיסטיים, מיתיים והגותיים, כמו גם ממקורות מדרשיים מאוחרים יותר, מופיעה הסברה כי שני חומרים היו שותפים ליצירת החומר שממנו נברא האדם: אדמה ומים. סימוכין לכך ניתן למצוא גם במסורות עתיקות של תרבויות המזרח הקדום המתכתבות עם טקסטים שהמקרא מתכתב איתם. בכל אלו מתנסחת דעה שלפיה יוצר האלוהים את בני האדם מ"חומר" שהוא אדמה מעורבת במים, בדומה ל"חומר" המשמש למלאכת הקדרוּת, שהיא אוּמנות יצירתם של כלי חרס, מהאוּמנויות הראשונות שהמציא האדם. איכותו של הטין,88 המילון ... סחף הנחלים הקיים בטבע מימי בראשית, שהוא החומר שממנו נוצרו כלי החרס הראשונים, תכונותיו הפלסטיות המאפשרות ללוש אותו, וגימורו לכלי באמצעות שריפתו באש, הפכו אותו לחומר שממנו ניתן לחולל מעשה יצירה.
לפי השקפותיהם של עמי המזרח הקדמון יצרו האלים את בני האדם מחרס שמקורו האדמה. באגדות מצריות, בבליות והודיות מן העולם העתיק, המספרות על ראשית הבריאה, מופיעה תערובת של אדמה ומים כחומרי גלם ליצירת האדם, כשהמוטיבים שיופיעו בהן שונים אלה מאלה ומושפעים ממאפייני התרבות של ארצות אלה. הצד השווה בכולן הוא סיפורים על חומר קדמוני, על יצירת האלים ולבסוף על בריאת האדם. בתרבויות אלו הבריאה עוצבה מעיקרה כתוצאה מהיאבקות אדירים בין האלים, ומהווה פרק בתולדותיהם רבות העלילה.99 סיפורי ...
המיתוס בדבר יצירת האדם מעפר, חומר, או אפר, הינו מיתוס נפוץ מאוד. במקורות מצריים קדומים מתואר כיצד ברא האל כְנום, או האל פְּתַח, את האדם על גלגל הקדרים, בבבל האלה ארורו או האל אִיא הם שלָשו דמות אדם מתוך הטיט שבשדה, ובמיתוס היווני מסופר כי פרומתיאוס השתמש בחומר אדום ליצירת האדם.1010 מיתוסים ...
באנתולוגיה משירת המזרח הקדום, "בימים הרחוקים ההם", חיבורם של ש' שפרה ויעקב קליין, בפרק "אלים כבני אדם", על בריאת האדם לפי מיתוס שומרי שנשתמר מן התקופה הבבלית העתיקה, מצוטט טקסט בשם אֶנכּי ונינמח' המתאר כיצד אֶנכִּי, אל החוכמה ומי התהום המתוקים, הוא שהגה את תוכנית בריאת האדם ואף ניצח על המלאכה, שבה השתתפו נַמוּ, "האם הקדמונית", ושתי "אלות רחם" ביצירת צלם דמות מן הטיט.
"אחר אשר אנכִּי לבדו, בורא כל צלם, הגה בליבו
את מחשבת (הבריאה) ההיא, אמר אל אמו, נַמּוּ: "אמי, היצור אשר קראת בשמו? – היה יהיה! עמסי (עליו) את סבל האלים! (את) תבללי את לב הטיט אשר על גבי האפסו, ושתי 'אלות הרחם' תקרוצנה טיט (בכפיהן). אחר אשר תעשי אַת צלם דמות…"1111 בימים ...
המחברים מדגישים כי מיתוס זה הוא העדות העתיקה ביותר למסורות שרווחו בעולם הקדום על בריאת האדם, והוא יצירה שוּמרית אותנטית.
התבוננות בספרות היוונית-רומית, והשוואתה לספרות חז"ל בת התקופה, מלמדת כי מהדהדת ביניהן פרשנות המשתמשת באותם יסודות חומריים באשר למעשה יצירת האדם בבריאה. בספרות חז"ל מסופר כי נוצר האדם מתערובת מים ועפר, וכראיה לכך שימש לה הפסוק שלפניו (בראשית ב', ו'): "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה". לפי המיתולוגיה היוונית עיצב פרומתיאוס בני אדם ממים ואדמה, והמשורר הרומי אובידיוס פייט: "חומר לקח (פרומתיאוס) ובללו במי גשם וייצר את צלם בן האדם".1212 אובידיוס, ...
תיאור יפה מופיע במדרש בראשית רבה, שלפיו האלוהים לא השתמש בעפר סתם, אלא בחר עפר טהור למען יהיה האדם כנזר הבריאה. אלוהים נהג כאישה המערבבת קמח במים ומפרישה מעט מן הבצק כקורבן חלה. כך גם בבריאת האדם; תחילה העלה אד להרטיב את האדמה, ואחר כך השתמש אלוהים בקומץ ממנה כדי לברוא את האדם שהיה לקורבן החלה הראשון בעולם.1313 מדרש ...
רעיון זה יופיע בצורות שונות בפרשנות ובהגות הדורות ומגיע עד לפרשנים מן העת החדשה. הרב שמשון רפאל הירש, מאבות הניאו-אורתודוקסיה במאה התשע עשרה, כותב בפירושו על ספר בראשית, בפרק הדן בשאלת החומריות בבריאת האדם, על מקומם של המים והאדמה כחומרי הגלם ליצירתו של האדם, על רקע מקומם ביצירת הצומח והחי כולם. הוא מתאר את התהליך המשולב שבין שני החומרים הללו להכנת החומר שממנו ייברא האדם, ומדגיש את מעמדה הסביל של האדמה ביצירת האדם, בשונה ממעמדה הפעיל ביצירת הברואים האחרים.
"הנה אנחנו קוראים כאן: 'וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויהי האדם לנפש חיה', לאמר: בורא העולם המשליט בו סדר ביקש לזכות ולעלות את עולמו; משום כך יצר את האדם עפר מן האדמה ונפח באפיו נשמת חיים; וכך היה האדם לנפש חיה. בבריאת כל שאר הברואים הרי הוא אומר: 'תוצא הארץ נפש חיה'. הארץ הייתה פעילה בבריאתם, כדרך שהייתה פעילה בבריאת הצמחים; והיא הוציאה את חייהם, כדרך שהוציאה את גופם […] לא כן בבריאת האדם. הארץ הייתה סבילה בבריאתו – גם בשעת בריאת גופו. פעילותה ליצירת האדם נסתיימה לפני בריאתו. מיום שנבראה הארץ, היא השקתה את עצמה כל העת כדי להכין את החומר לבחיר היצורים. עם הכנת החומר המעולה היא השלימה את כל תפקידה. היא יצרה את החומר לגוף האדם, והיה זה האחרון והמעולה שבמעשיה".1414 ספר ...
בפירושו על ספר בראשית "מאדם עד נח"1515 פירוש על ... כותב מ"ד קאסוטו, פרשן שעסק גם בביקורת המקרא ובספרות המזרח הקדום, על החומריות שממנה נוצר האדם. הוא מסתמך על הכתוב באיוב ל"ג, ו': "מחומר קורצתי גם אני", ומוסיף שהפועל קרץ משמש גם באכדית בהוראה זו. קאסוטו מסתמך על האפוס המסופוטמי "עלילות גילגמש",1616 האפוס ... שהוא כנראה סיפור העלילה הקדום ביותר הידוע לנו שכתב האדם, ומצטט מן המהדורה האשורית של העלילה (לוח א', עמ' ב', שו' 35-34) את התיאור של האלה ארר אשר "רחצה ידיה, קרצה טיט, השליכתהו ארצה, את הגיבור אָנכּדֻ בנתה".
בהמשך דבריו מוסיף קאסוטו ומבאר שהנביאים והמשוררים, כפי דרכם, לא נמנעו מלקבל כצורתם ביטויים לקוחים מאוצר המסורת הקדומה ומלהשתמש בהם כציורים פיוטיים. התורה, לפי דרכה, אינה מפרטת את פרטי היצירה, ואינה מזכירה את ידי אלוהים. לכן, במקום המלה חומר, הקשורה במושג של עבודתו של יוצר כלי חרס על האבניים, היא מעדיפה את השם הנרדף עפר.
ההקבלה בין המילים עפר לחומר מופיעה עוד כמה פעמים בספר איוב ומחדדת את הזיקה בין שני המונחים: אַף שֹׁכְנֵי בָתֵּי חֹמֶר אֲשֶׁר בֶּעָפָר יְסוֹדָם (ד', י"ט); זְכָר נָא, כִּי כַחֹמֶר עֲשִׂיתָנִי וְאֶל עָפָר תְּשִׁיבֵנִי (י', ט'); זִכְרֹנֵיכֶם מִשְׁלֵי אֵפֶר לְגַבֵּי חֹמֶר גַּבֵּיכֶם (י"ג י"ב); אִם יִצְבֹּר כֶּעָפָר כָּסֶף וְכַחֹמֶר יָכִין מַלְבּוּשׁ (כ"ז, ט"ז); הֹרָנִי לַחֹמֶר וָאֶתְמַשֵּׁל כֶּעָפָר וָאֵפֶר (איוב, ל', י"ט).
קאסוטו מציין בסוף דבריו שיש מי שחושב שאין המלה עפר כאן אלא הוספה מאוחרת, ואומר שאין דעה זו נכונה; הוא מסתמך על ההקבלות שבהמשך הסיפור בספר בראשית, בעניין החטא הקדמון והעונש שבא בעקבותיו: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ, תֹּאכַל לֶחֶם, עַד שׁוּבְךָ אֶל-הָאֲדָמָה, כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ: כִּי-עָפָר אַתָּה, וְאֶל-עָפָר תָּשׁוּב" ( שם ג', י"ט), ועל הפסוקים האמורים מספר איוב. עוד הוא מוסיף כי מבחינה תחבירית, עפר הריהו מושא ישיר של החומר, והתוספת מן האדמה מורה על המקום שממנו נלקח העפר.
ולסיום פרק זה העוסק ביצירת האדם מאדמה ומים, אצטט דימוי יפה למלאכת הקדר כמטאפורה למנהיגותו של אלוהים בבריאה, שאנו מוצאים בפיוט ליום הכיפורים המופיע במסורות התפילה למן המאה ה-12 ואילך: "כִּי הִנֵּה כַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר בִּרְצוֹתוֹ מַרְחִיב וּבִרְצוֹתוֹ מְקַצֵּר כֵּן אֲנַחְנוּ בְיָדְךָ חֶסֶד נוֹצֵר…". מחברו עלום השם של הפיוט מדמה את האל לאמן יוצר, היוצק חיים ושולט בחומר, ונשען על דברי אלוהים בפי ירמיהו הנביא, האומר: "הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל" (ירמיהו י"ח, ו').
אש, רוח, מים, עפר, אוויר וחשיכה
ראינו כי לפי מיתוסים עבריים עתיקים, אלוהים העלה תחילה אד להרטיב את האדמה, ואחר כך השתמש בקומץ ממנה כדי לברוא את האדם. במקורות מיתיים עבריים עתיקים אחרים, מופיעה גרסה שונה: "ביום השישי למעשה הבריאה, במצוות אלוהים, ילדה הארץ את אדם […] אש, מים, אוויר וחשיכה נתמזגו ברחמה של האדמה והולידו יצורים חיים".1717 פילון ...
ובזוהר, שהוא מקור מיסטי, מנוסחת תרכובת שונה ואומרת שהאדם נוצר מארבעה חומרי יסודות והם אש, רוח, מים, ועפר: "תדע לך, שהבורא יתברך ברא האדם וברא אותו בצלם ובצורה והכינו מארבע דברים מובדלים זה מזה, מאש מרוח ממים מעפר, שנאמר 'והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים' (בראשית א', ב'), אלו הם ארבעת הדברים הנזכרים, כמו שנתבאר: מקום יש בכרכי הים שקורין לאש תוהו, וזהו היסוד הראשון, ובהו וחושך הם המים והעפר, ומנין שחושך הוא העפר? שנאמר 'ובחשך שמו יכוסה' (קהלת ו', ד') ואמרו שזהו גוש העפר. והרוח הוא רוח ממש".1818 משנת ...
מסורת דומה מופיעה במקורות הכתובים בארמית סורית, שלפיה ראו המלאכים את ידו הימנית של אלוהים פרושה על פני העולם וראו כיצד הוא נוטל אבק עפר – כמלוא גרגר בלבד – מן האדמה כולה, וכן טיפת מים מכל המים שבעולם, ומעט רוח מכל האוויר, ומעט חום מכל האש שבעולם, ומניח את ארבעת היסודות החלשים האלה יחדיו בכף ידו, וכך יצר את האדם.1919 מערת ...
פרק ב – בריאה במאמר
על הדיאלוג שבין החומר ליוצר
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" (בראשית א, כ"ו)
נשאלת השאלה על לשון הרבִּים התמוהה שבפסוק: "נַעֲשֶׂה". את מי משתף אלוהים במעשה בריאת האדם?
האגדה מעמידה את המילה "נעשה" כדיאלוג מטאפורי שבין אלוהים לתורה, ולפי מסורת אחרת בין האלוהים למלאכים. התורה הייתה, לפי האגדה, נצחית וקודמת לבריאה החומרית וניתנה מאוחר יותר במעמד הר סיני. המדרש מספר שהקדוש-ברוך-הוא אמר לתורה "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו". והתורה השיבה ואמרה: "ריבון כל העולמים, העולם כולו שלך ואתה עושה בו רצונך כטוב בעיניך; האדם הזה שאתה רוצה לברֹאותוֹ הוא קצר ימים ושבע רוגז וסופו בא לידי חטא. אם אין אתה מאריך אפך עמו, ראוי לו שלא בא לעולם. אמר לה הקדוש-ברוך-הוא: וכי על חינם נקראתי 'ארך אפיים ורב חסד'? התחיל לקבץ את עפרו של אדם הראשון מארבע פינות הארץ, אדום שחור לבן וירוק. אדום זה הדם, שחור אלו הקרביים, לבן אלו העצמות וגידים ירוק זה הגוף. ולמה כנס את עפרו מד' (מארבע) פינות העולם? אלא אמר הקדוש ברוך הוא אם יבוא אדם ממזרח למערב או ממערב למזרח, או בכל מקום שילך ובא קיצו להיפטר מן העולם, שלא תאמר הארץ שבאותו מקום אין עפר גופך משלי ואיני מקבל אותך, חזור למקום שנבראת משם. אלא ללמדך שכל מקום שילך אדם ובא קיצו להפטר מן העולם, משם הוא עפר גופו ולשם חוזר".2020 פרקי דרבי ...
הרמב"ן, רבי משה בן נחמן, שהיה מגדולי חכמי ספרד במאה ה-13, פותח את פירושו לפסוק ואומר שהחומרים ליצירת האדם נלקחו מיסודות היום הראשון, היום היחיד שהייתה בו בריאה יש מאין. שאר הימים, לשיטתו, קיבלו את חומריהם מיסודות אלה לצורכי בריאת תכולתם. את המילה נעשה הוא מבאר כהרמוניה של יצירה משותפת בין אלוהים לאדמה.
בפירושו לפסוק: "בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ" (בראשית א', א'), הוא כותב על החומרים שנבראו יש מאין: "[…] הקב"ה ברא כל הנבראים מאפיסה מוחלטת. ואין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'. ואין כל הנעשה תחת השמש או למעלה, הווה מן האין התחלה ראשונה. אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאוד, אין בו ממש, אבל הוא כח ממציא, מוכן לקבל הצורה, ולצאת מן הכח אל הפועל, והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים היולי, ואחר ההיולי לא ברא דבר, אבל יצר ועשה, כי ממנו המציא הכל והלביש הצורות ותקן אותם". תפיסה זו משמשת לרמב"ן בסיס לפירוש של השיתוף שבין אלוהים לאדמה ביצירת האדם בבראשית א', כ"ו: "נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו. והפשט הנכון במילת 'נעשה' הוא מפני שכבר הראית לדעת כי האלהים ברא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה […] אמר באדם 'נַעֲשֶׂה' כלומר אני והארץ [האדמה] הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם, שתוציא הארץ הגוף מיסודיה […] כדכתיב וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה".
בזוהר מתוארת בריאת האדם כיצירה ששותפים בה: מים, שמים, ארץ ואלוהים, בחלוקה בין חומר ורוח, בין הגוף שנוצר על ידי שלושת הראשונים, ובין מתן רוח החיים על ידי האלוהים:
"כשברא הקדוש ברוך הוא את העולם היה עיקר הכל מים, וממים נשתל כל העולם. ועשה הקדוש ברוך הוא שלשה אומנים, שיעשו אומנותו בעולם הזה, ואלו הם: שמים וארץ ומים, ועל ידי אלה נברא כל מה שבעולם הזה. וזימן שלשה אלה [וציווה] לכל אחד מהם להוציא בריות הצרי[כות] לעולם. זימן את המים. אמר להם: אתם תוציאו את הארץ שמתחתיכם, ואתם לכו והתכנסו למקום אחד. והמים עשו כך, זהו שכתוב: 'יקוו המים'. קרא לארץ. אמר לה: את תוציאי בריות ממך, בהמות וחיות וכדומה להן. מיד עשתה כך, זהו שכתוב: 'ויאמר אלהים תוצא הארץ נפש חיה למינה'. קרא לשמים. אמר להם: אתם תבדילו בין מים למים. עשו כך, זהו שכתוב: 'ויעש אלהים את הרקיע'. קרא לארץ. אמר לה: הוציאי דשאים ועשבים ותבואות ועצי שדה. מיד מה כתוב בה: 'ותוצא הארץ דשא עשב מזריע זרע'. קרא כמו כן לשמים. אמר להם: יהיו בכם אורות ומאורות להאיר את הארץ, זהו שכתוב: 'יהי מאורות ברקיע השמים'. קרא כמו כן למים. אמר להם: אתם תוציאו שרץ דגים ועופות וכדומה להם, זהו שכתוב: 'ישרצו המים שרץ נפש חיה'. ועל ידי שלשה אלה נעשה כל מעשה בראשית, כל אחד ואחד למינו. כשבא יום שישי כולם היו מוכנים לברוא כבשאר הימים. אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף אחד מכם אינו יכול לעשות בריה זו לבדו כשאר כל בריות שנתהווּ עד עתה, אלא כולכם תתחברו יחד ואני עמכם ונעשה אדם; שהרי אתם לא תוכלו לעשותו לבדכם, אבל הגוף יהא שלכם שלשתכם והנשמה שלי. ולפיכך קרא להם הקדוש ברוך הוא ואמר להם: 'נעשה אדם', אני ואתם, אני [אעשה] הנשמה ואתם הגוף. וכך הוא שהגוף משלשתם, שהיו אומנים במעשה בראשית, והנשמה נתנה הקדוש ברוך הוא, שהשתתף עמהם בה".2121 משנת ...
בעקבות המובאות מהרמב"ן ומהזוהר, אומַר כי סוד היצירה האנושית הוא דיאלוג והקשבה של היוצר לחומר כנוכח פעיל. תחילתה של יצירה באידיאה השואפת לשלמות, וכשהיא יורדת אל החומר מתחייבת פשרה הנובעת מהקשבה הדדית. תכונה יסודית זו היא נקודת מוצא לתיאור, לאו דווקא של היצירה עצמה, אלא של התהוותה, או ליתר דיוק, של הדיאלקטיקה שהביאה ללידתה. אפשר ותכונה זו נבראה במעשה בראשית, בשיתוף בין האל היוצר לחומר היוצר.
חומר ורוח
"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (בראשית ב', ז')
מ"ד קאסוטו מבאר: "אחר שיצר את הגולם עשאו מוכשר לנשימת האויר, סימן מובהק לחיים, ועל ידי כך נעשה הגולם לנפש חיה, לעצם חי. גם זה כנראה מושג מסורתי. (ההיסטוריון) בירוסוס הבבלי, (שחי במאה השלישית לפני הספירה) מספר שמהדם האלהי מעורב בטיט האדמה נוצרו אנשים ובעלי חיים מוכשרים לנשימת האויר, והמצרים לפי דרכם היו מציירים על יד האל ח'נם היושב לפני האבניים והיוצר עליהם בני אדם, את בת זוגו חקת המגישה לאפיהם של הנוצרים את סימן החיים […] בישע' מ"ב, ה', כתוב בקשר לבריאת העולם: נותן נשמה לעם עליה (על הארץ), ובאיוב ל"ג, ד': רוח אל עשתני, ונשמת שדי תחיני".2222 פירוש על ...
כהשלכה ליצירה מעשה ידי אדם, אני מבקש להקיש מ"וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים", למלאכת מנפח הזכוכית, היוצר בחומר הגלם בנשיפת אוויר מגופו בשילוב רוחו ומעניק לו משמעות. זו מלאכה המחזיקה במסורת עמוקה של שנות עשייה ואף שגם היא נעשית באוּר, שונה היא באופייה ממלאכת הקדרות העתיקה אשר הזכרנו ביצירת הגוף. תיאור יפה לכך מופיע במדרש רבה על ספר בראשית: […] "כלי חרס בריתו מן המים והכשרו באוּר, כלי זכוכית בריתו מן האוּר והכשרו באוּר".2323 מדרש ... זו מלאכה הנעשית בחומר, באש וברוח תרתי משמע. מנפח הזכוכית מוציא את הזכוכית מכור ההיתוך כשהיא נוזלית ולוהטת, נושף בה באמצעות צינור המשדך בינו לבין חומר הגלם וכך נותן לו "חיים".
פילון האלכסנדרוני, פילוסוף יהודי-הלניסטי שחי באלכסנדריה במאה הראשונה לספירה, כותב על הבריאה בצלם, וטוען שהשכל, ולא הגוף, הוא הצלם, ומדגיש את היות החומר כלי קיבול לרוח. הוא מבסס את תפיסתו על האידיאות בהוויית העולם של אפלטון. "הנה כתוב, כי לאחר כל השאר נוצר, כאמור, האדם לפי צלם אלוהים ולפי דמותו […] אך אל נא יניח איש, שאותו דמיון מתייחס לקווי הגוף: שהרי לאלוהים אין צורת אדם. ואין לגוף האדם דמות אלוה. ה'צלם' מתייחס לשכל, מנהיגה של הנפש".2424 פילון ...
גם הרמב"ם (רבי משה בן מימון) מגדולי חכמי ספרד במאה ה-12, שהושפע ממשנתו של אריסטו באשר להרכבו של היקום ולא נמנה עם האסכולה הפילוסופית של פילון, מבאר במורה נבוכים כי כוונתן של המילים "צלם ודמות" היא לשכל האלוהי, תכונה שניתנה בסדר הבריאה רק לאדם. וכך הוא אומר: "בגלל השכל האלוהי שהדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהאל […] הוא גוף, כך שיהיה בעל תבנית […] ובשל ההשגה השכלית הזאת נאמר עליו: 'בצלם אלוהים ברא אותו' (בראשית א', כז') […] ובדבריו 'נעשה אדם בצלמנו' (בראשית א', כ"ו), תהיה הכוונה במילה זאת לצורת המין, אשר היא ההשגה השכלית, ולא לתבנית ולמתאר" (רמב"ם, מורה נבוכים, חלק ראשון, פרק א').
סוף דבר
בתום חייו, ועם חזרתו של האדם אל האדמה שממנה נוצר, נפרדת הרוח מן החומר.
על שבריריות חייו של האדם אנו קוראים כמשל מטאפורי, במילות פיוט ארצישראלי שנתחבר, לפי ההנחה המקובלת במחקר היום, במאות החמישית-שישית לספירה ונכתב ליום הכיפורים: "אָדָם יְסודו מֵעָפָר וְסופו לֶעָפָר, בְּנַפְשׁו יָבִיא לַחְמו, מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר, כְּחָצִיר יָבֵשׁ וּכְצִיץ נובֵל, וּכְּצֵל עובֵר, וּכְעָנָן כָּלָה, וּכְרוּחַ נושָׁבֶת, וּכְאָבָק פּורֵחַ, וְכַחֲלום יָעוּף" (מתוך תפילת "ונתנה תוקף").
וכותב קוהלת: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל-הָאָרֶץ, כְּשֶׁהָיָה; וְהָרוּחַ תָּשׁוּב, אֶל-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קוהלת י"ב, ז').
ואת שאלת הנצח על תחייתו אחר מיצוי ייעודו וחזרתו אל החומר הראשוני, ניסח במילים מופלאות המשורר יהודה עמיחי: "מִי יָקוּם וְיֹאמַר לֶעָפָר: מֵאָדָם אַתָּה וְאֶל אָדָם תָּשׁוּב".2525 שעת החסד, ...