כלי חרס בעל שתי זרבוביות וגשר עם אל ציפור
נאסקה, פרו, 600-100 לפנה"ס, 21.73X26 ס"מ
© The Trustees of the British Museum. Shared under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International (CC BY-NC-SA 4.0) license
1.
"ציפור מופלאה במעופה, בעלת פני אדם, מקושטת במסכת פה ובנזר. הציפור אוחזת בשלל ראש אדם כסמל לעריפת ראש טקסית שהייתה נוהג נפוץ באזור האנדים".
Double Spout and Bridge Pottery Vessel with a Bird Deity
accessed 20.6.2017
"יצור מיתי דמוי ציפור זה זכה לכינוי 'הארפיה' על שם צורה דומה המופיעה באמנות היוונית העתיקה. להארפיה ראש אדם וגוף של עוף. הוא בעל סימני נץ סביב העיניים ולשון משתרבבת. בקדקודו מופיעות שתיים או שלוש אונות שחורות ו'פקעות שיער' שחורות גולשות משני צידי ראשו. בדומה לציפור הנוראה, על כנפי ההארפיה לרוב מוצג שלל של ראשי אדם".
Proulx, D. A. (2007), "Nasca Ceramic Iconography: An Overview", University of Massachusetts, 8, (accessed 5.7.2017).
2.
"דת הנאסקה קידשה צמחים, חיות ואת נושא הפוריות. ציפורים הופיעו בה, כציידות ראשים, כחלק מהתחדשות החיים. גאוגליפים רבים של הנאסקה הם בצורת ציפורים מעופפות".
Bernier, H. (2009), "Birds of the Andes", Department of Arts of Africa, Oceania, and the Americas, The Metropolitan Museum of Art, (accessed 20.7.2017).
"בקרב בני אזור האנדים, ציפורים מסוימות כגון הקונדור, השקנאי והאנפה הן התגלויות של אלי ההר. אם אחת מהציפורים הללו מתגלה לעין, זה סימן שגשם יירד בהרים".
Double Spout and Bridge Pottery Vessel with a Bird Deity
(accessed 20.6.2017)
3.
"הטכניקה וטווח הצבעים המשמשים בכלי גדול זה מייצגים את שיא ההישגים של תרבות הנאסקה".
Double Spout and Bridge Pottery Vessel with a Bird Deity
accessed 20.6.2017
"המגוון הרחב של חיפוי האנגוב הססגוני נעשה מפיגמנטים המבוססים על מינרלים, כמו מנגן, ותחמוצות ברזל כגון המטיט, לימוניט ומגנטיט, ומסוגי חמר לבן כמו קאולין. אלה נטחנו לאבקה דקה ועורבבו עם חמר משובח ביחסים שונים כדי ליצור סמיכויות צבע שונות. ייתכן שחומרי דה-פלוקולציה כגון אפר עצים, מלח ים ואלום האשלגן נוספו לתערובת כדי שתישמר במצב תרחיף במים. החלקים הצבעוניים צוירו ראשית על הכלי במברשות העשויות משערות לאמה או אלפקה, ורק לאחר מכן נוספו להם קווי המתאר השחורים, אולי כדי למנוע מריחות בעת תהליך ההברשה. בזמן השריפה בתנור, הפיגמנטים המינרליים נהפכו לצבעים שונים, בהתאם לשינויי הטמפרטורה, תהליך השריפה ורמת האילוח של החומר".
Proulx, D. A. (2007). "Nasca Ceramic Iconography: An Overview. Reprinted from The Studio Potter", University of Massachusetts, 2, (accessed 20.6.2017).
"מספר הצבעים ששימשו את אמני הנאסקה גדול מהמספר ששימש כל תרבות אחרת באמריקה הצפונית והדרומית לפני הגעת האירופים".
Double Spout and Bridge Pottery Vessel with a Bird Deity
accessed 20.6.2017
אן אג'י, "כד טוליפ", 1994
פורצלן, 61X61X108 ס"מ
Chazen Museum of Art, University of Wisconsin-Madison, Gift of Stephen and Pamela Hootkin, 2016.11.1a-c
1.
"הדמות על הכד מצוירת בשפה עכשווית והיא מייצגת קרובת משפחה של האמן שאכלה פקעות כדי לא לגווע ברעב בתקופה הקשה ביותר של מלחמת העולם השנייה. כשרואים אותה בהקשרה המלא, אוכלת הפקעות הזו מעוררת פאתוס עמוק יותר. העובדה שכמעט גוועה ברעב עומדת בניגוד לתקופה של עושר וראוותנות יוצאים מן הכלל, המיוצגים על ידי הטוליפ וכלי הקרמיקה של דלפט".
Garth, C. (2014), "Theater of the Figure", The Human Condition, The Stephen and Pamela Hootkin Collection, Chazen Museum of Art,17.
"הרעב בהולנד היה תוצאת המפלה בקרב ארנהם (1944), שבו צבאות הברית לא הצליחו לשחרר את המחוזות הצפוניים של המדינה. מחוזות אלה היו מבודדים מהאזורים המשוחררים של אירופה. מאגרי המזון אזלו, וכן מצבורי הדלק. ואז החל חורף קשה. אלפי אזרחים הולנדיים מתו ברעב או בקור […] בשל מצב המלחמה, מגדלי הצבעונים לא שתלו פקעות צבעונים באותה השנה; כמויות גדולות של פקעות צבעונים נאגרו בחוות בכל רחבי המדינה. בזמן הרעב, השלטונות החליטו להשתמש במצבורים אלה כמזון לאוכלוסייה הגוועת. פקעות הצבעונים הישנות והיבשות נמכרו בחנויות מכולת, ועיתונים פרסמו מתכונים להכנת צבעונים. פקעות הצבעונים היו מזינות וקלות יחסית לבישול, כך שנדרש לכך פחות דלק".
Eating Tulip Bulbs, accessed 25.6.2017
2.
"כד הטוליפ, שמכונה גם כד פירמידה, הוא כלי מסוג מיוחד שתוכנן להצגת צבעונים. כלים אלה יוצרו בצורות ובגדלים משתנים, אך היצרנים תמיד השתמשו בצבע הכחול לקישוט, בהתאם למסורת. אחת התכונות המזוהות ביותר של הכד היא מבנה הקומות שלהם וזרבוביות הפרחים כחלק מהעיצוב. אף שכדים אלה נועדו במקור לצבעונים, הם יכולים לשמש גם כלי דקורטיבי להצגת פרחים אחרים".
What Is a Tulip Vase, accessed 21.6.2017
"כדי טוליפ היו פופולריים מאוד בחצר המלוכה האנגלית. ואין זה מפתיע, משום שהמלכה מארי ה-II חייתה שנים רבות בהולנד, לפני שהיא ובעלה וויליאם מאורנג' הוכתרו למלכת ומלך אנגליה, והייתה אספנית של כלי קרמיקה כחולים מדלפט. כשחזרה לאנגליה, היא לקחה עימה חלק גדול מהאוסף הפרטי שלה".
Blue Delft-ware Flower Pyramids and Tulip Vases, accessed 21.6.2017
3.
"צבעונים גודלו מלכתחילה באימפריה העות'מאנית (טורקיה בימינו), ויובאו להולנד במאה השש-עשרה […] עם שיאו של תור הזהב בהולנד הגיע לשיאו גם מעמדם של פרחים עגלגלים וססגוניים אלה והם נהפכו לפופולריים בציורים, פסטיבלים ועוד. באמצע המאה השבע-עשרה, הצבעונים היו כה פופולריים עד שהם גרמו לבועה הכלכלית הראשונה בהיסטוריה, שנודעה בשם 'טוליפמניה' (קדחת הצבעונים). מאחר שאנשים קנו פקעות בכמויות אדירות, הן התייקרו כל כך עד ששימשו ככסף של ממש – עד שהסחר בהם התרסק".
History of Tulips in Holland, accessed 2.7.2017
"כד אורציו פונטנה"
אורבינו, 1571-1565 לערך (כד); פריז, 1765 לערך (בסיס), 34.5X56 ס"מ
© The Trustees of the British Museum. Shared under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International (CC BY-NC-SA 4.0) license
1.
התמונה על הכד מתארת סיפור מיתולוגי: "הרקולס נשא אישה שנייה, דיאנירה. הוא זכה בידה בתחרות היאבקות עם אל הנהר אכלויוס, שהייתה לו צורת קנטאור. במהלך הקרב, הרקולס שבר את אחת מקרניו של אכלויוס. פעם, בעת מסע של הרקולס ודיאנירה, הם הגיעו לנהר אואנוס, שבו הקנטאור נסוס היה משיט המעבורת. כשנסוס השיט את דיאנירה מעבר לנהר, הוא ניסה לתקוף אותה. הרקולס ששמע את זעקותיה חש להציל את העלמה במצוקה וירה חץ בליבו של הקנטאור. רגע לפני שנפח את נשמתו, נסוס נקם את נקמתו כשסיפר לדיאנירה שהדם הניגר מפצעו יכול לשמש שיקוי אהבה, בעת הצורך. דיאנירה אספה קצת מדמו של הקנטאור ושמרה אותו. מאוחר יותר, היא מרחה אותו על גלימה שטוותה בעבור הרקולס, בתקווה שהדבר יחדש את אהבתו אליה. הדם, כמובן, לא היה שיקוי אהבה אלא רעל קטלני, ומגעו צרב את בשרו של הרקולס".
Deianira, accessed 2.7.2017
2.
הכד נוצר בסדנת אורציו פונטנה. "אורציו פונטנה היה בן למשפחת קדרים ותיקה באורבינו. כאשר עקר לאורבינו מעיר המוצא שלו, קסטל דוראנטה, הוא אימץ את שם המשפחה פונטנה. ביחד עם אביו, הקדר האומן גואידו דורנטינו, ושני אחיו קמילו וניקולה, תרם אורציו רבות להעברת מרכז הייצור והחדשנות של כלי מאיוליקה מפאנזה לאורבינו ולקסטל דוראנטה הסמוכה, בכך שהביא לאותו אזור את סגנון הקישוט 'איסטוריאטו'.
"אורציו עבד עם אביו במשך רוב הקריירה שלו; הוא עזב ב-1565 והקים סדנה משלו בקרבת מקום. בסדנה העצמאית שלו הוא התמקד בכלים מפוארים, המקושטים בסצנות וגרוטסקות בסגנון 'איסטוריאטו', והותיר לאביו את ייצור הכלים הלבנים הפשוטים יותר, וכנראה הרווחיים יותר. אחרי שהקים את הסדנה שלו, ייתכן שאורציו המשיך לצייר על קרמיקה או ניהל את הייצור בסדנה".
Orazio Fontana, accessed 15.7.2017
3.
"סגנון 'איסטוריאטו' הוא סגנון קישוט קרמיקה שמוצאו ב-1500 לערך בפאנזה, איטליה. הוא היה פופולרי במשך כל המאה ה-16, בין השאר בציורים על כלי מאיוליקה, שרמתם השתוותה לזו של ציורי קנבס מתקופת הרנסנס. הנושאים – סצנות תנכיות, היסטוריות או מיתולוגיות – נעשו ברמת ריאליזם (כולל השימוש בפרספקטיבה) חסרת תקדים בעיטור כלי קרמיקה. כמה מציורי ה'איסטוריאטו' הם העתקים מדויקים של היצירות של אמני התקופה כמו רפאל ואלברכט דירר, בעוד אחרים הם פרשנות חופשית לאותן יצירות. במקרים מסוימים, ציור ה'איסטוריאטו' תופס רק את מרכז הכלי, והוא מוקף במסגרת של עיטור צורני כלשהו; אך ברוב המקרים, ובעיקר בכלים מאורבינו, הציור מכסה את כל פני הכלי".
Istoriato Style, accessed 12.8.2017
"מסוף המאה ה-15, כלי מאיוליקה עוטרו לעיתים קרובות בנראטיבים עתיקים שנודעו כ'איסטוריאטו'. התיאור של מיתוסים והיסטוריות עתיקים אלה, שצוירו בפרספקטיבה, שיקף את העניין האינטלקטואלי של התקופה. ייתכן שהרעיון מאחורי קישוט זה על כלי אכילה ושתייה היה שהאורחים היו מסוגלים לזהות את הסיפורים והדמויות, ובכך להפגין את הידע והלמדנות הקלאסית שלהם למחמאות המארחים".
Vase and Cover, accessed 2.8.2017
ג'ררדו מונטרוביו, "טוריטו", 2014
פורצלן, אנגוב, 35X35X61 ס"מ
באדיבות האמן
1.
"יצירה זו היא חלק מגוף עבודות של כלים שבהם ציירתי דימויים שקשורים למסורות ונורמות חברתיות שהן אמצעים ליצירה ולשימור של אידאלים זכריים הרסניים. 'טוריטו' ניתן לתרגום מספרדית כ'שור קטן'. השם מתייחס לשור פירוטכני העשוי ברובו מעיסת נייר, מקושט בססגוניות בזיקוקים שמתפוצצים זה אחר זה, בעוד רקדן (בדרך כלל בחור צעיר) נושא אותו על ראשו במהלך חגיגה פומבית. הריקוד מבטא ריגוש וסכנה, כאשר הרקדן מעמיד פני שור הרוקד באופן מאיים בקרב הצופים בעוד הזיקוקים מתפוצצים וניתזים מן השור הפירוטכני לכל עבר. הריקוד, כמו טקסים חגיגיים רבים אחרים כרכיבה על שוורים, נותן הזדמנות לגברים הצעירים להוכיח את האומץ והגבורה שלהם".
ג'ררדו מונטרוביו, תכתובת אימייל [פרטית], 2017.
"האיברים, שהיו המתיישבים הראשונים של ספרד, העריצו את השור, שהיה דמות חשובה ביותר במיתולוגיה שלהם. השור עצמו נתפס כאל מיתי בתרבות האיברית, ומלחמת השוורים הייתה הדרמה הדתית שבה האל – השור – מקושט ומוקרב למען גאולת האנושות".
Historical Significance of Bullfighting, accessed 10.8.2017
2.
"ביצירה זו, מופיעות גם דמויות של גברים המקריבים עז בחגיגה שבה נערים צעירים אמורים לסייע, מבלי להירתע או להפגין חרטה. במקרה שתחושות אלה קיימות, הן מורגעות בעזרת מזקאל, משקה אלכוהולי חזק המופק מצמח האגבה".
ג'ררדו מונטרוביו, תכתובת אימייל [פרטית], 2017
"באזור לה-מישטקה, חלקה הצפוני של מדינת וואחאקה, היו התושבים רועים עזים מאז בוא הספרדים ליבשת. מאותה תקופה ועד סוף המאה ה-20 נערך באזור טקס שכולל שחיטת עזים…. מנהג זה, שללא ספק קשור לסיפור התנכי של אברהם ויצחק, כולל בחירת תיש שיינצל מלהב השוחט, הכתרתו בזר פרחים, ובחירת נער שיוביל את החגיגה בריקוד עם התיש על כתפיו".
The Goat's Dance: Photographs by Graciela Iturbide, accessed 15.8.2017
"טקס מעבר – אירוע חגיגי, שהתקיים בכל החברות במהלך ההיסטוריה – מציין את המעבר ממעמד חברתי או דתי מסוים לאחר… רבים מטקסי המעבר החשובים והנפוצים ביותר קשורים למשברים, או ציוני דרך ביולוגיים בחייו של אדם – לידה, התבגרות, רבייה ומוות – המחוללים שינויים במעמד החברתי ולפיכך גם ביחסים החברתיים של האנשים המעורבים בהם. טקסי מעבר אחרים מציינים שינויים שהם תרבותיים לחלוטין… טקסי מעבר הם אוניברסליים, וראיות ארכיאולוגיות (מתוך ממצאים בקברים) מצביעות על כך שסביר מאוד שהם החלו בזמנים קדומים ביותר".
Norbeck. E and, Alexander. B (2009), "Rite of passage", (accessed 15.8.2017).
3.
"הכלי מכיל טקסטורות שנוצרו ממהלומות מקל עץ, שמייצגות אמרות שגורות כמו 'חייבים לסבול את מהלומות המקל'. משפט זה מובן בתרבות שמשתמשת בעונשים גופניים כדי לתקן התנהגות. בהקשר זה, האמרה מבטאת גישה סטואית לאתגרי החיים".
ג'ררדו מונטרוביו, תכתובת אימייל [פרטית], 2017
אפרת אייל, "כריעה מונחית" (מתוך הסדרה "טרגדיה יוונית"), 2013
אדמית, צובענים, זיגוגים, יציקה לתבניות, עיבוד ידני, הדפס על זיגוג, שריפת חשמל, 29X20X14 ס"מ
Photos: Leonid Padrul, © Eretz Israel Museum, Tel Aviv
1.
"סדרת כלים עשירה בצורניות ובעיטור, המציעה דיאלוג מורכב בין תרבויות ובין עמדות חברתיות. הכלים, הדומים בצורתם ובצבעוניותם לקרמיקה היוונית הקלאסית, מורכבים למעשה מחלקים רבים ושונים, שנוצקו בתבניות של חפצי יומיום מן המרחב הביתי של האמנית".
גטניו, ע' (2013), "בין זיכרון לתרבות", בתוך גטניו, ע', חומר זוכר: זיכרון-תרבות ביצירה הקרמית העכשווית, תל אביב: מוזיאון ארץ ישראל, 39.
2.
"הדימויים של הנשים העירומות שהדפיסה אייל על הכדים מבוססים על תצלומי הרצף הניסיוניים של הצלם אדוארד מייברידג' (Eadweard Muybridge, 1830-1904 ) שחקר את התנועה באמצעות צילום. אייל בוחרת במודע להתייחס לאחד מחוקרי הצילום והתנועה הראשונים ולצטט אותו, ובקרמיקה משלבת לא רק את המדיום הזה, אלא גם ביקורת חברתית מגדרית עכשווית על עבודתו".
סמירה, ר' (2013), "הכד אז ועכשיו", מגזין c1280°, גיליון 28, תל אביב: הוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, 12.
"… הוא צילם את המודלים האחרים, במיוחד את הנשים, בשל העניין שלו, שהיה בעיקרו אסתטי ונראטיבי. הן הגברים והן הנשים צועדים, רצים, קופצים ונעים עם אביזרים ומשליכים דליי מים, אך הגברים לרוב עוסקים בהפגנת כוח שמבליטה את שריריהם – הם מרימים, נושאים ומשליכים אבנים גדולות ומניפים בולי עץ, כשהם מועמדים כאיכרים וכורים.
הנשים עוסקות במלאכות הבית – הן מטאטאות, מאבקות, מקרצפות רצפות ומרימות כוסות, ספלים, קערות, קנקנים וכדים. אך הן גם מבצעות תנועות מגושמות ביותר ולא חינניות ועוסקות בפעולות כגון עישון, שלא נחשב מהוגן, שכן היה מקושר לנשים 'קלות'. מייברידג' צילם אותן לעיתים קרובות במחוות שאנו מזהים כיום כשייכות לאוצר הדימויים הפורנוגרפי. נשים עירומות כורעות בתחינה או נפגשות ומתנשקות, מפשיטות את עצמן או זו את זו, מרוקנות דליי מים זו על ראשה של זו או לתוך גרונה של זו".
Braun, M. (2010), "Eadweard Muybridge", Reaktion Books, London, 211.
3.
"העיטור המלווה את הכדים בנוי מדגם חוזר של חפצי יומיום כגון מברשות לניקוי בקבוקים, מברשות לניקוי אסלות, מחטי תפירה, מנעולים, מברשות לניקוי וקרצוף משטחים, פומפות וקולבים. החפצים מדגישים את מלאכות הבית הנשיות כגון תפירה, ניקוי, האכלה והלבשה וסוגרים מעגל צורני ומנטלי סביב הדמויות. אייל, כמו האמנים היוונים, מתאימה את עיצוב הדגמים והדמויות לצורת הכלי ומקפידה שהדמויות יופיעו בקו אחד מתוך שמירה על צבעוניות מצומצמת של שחור, אדום ולבן".
סמירה, ר' (2013), "הכד אז ועכשיו", מגזין c1280°, גיליון 28, תל אביב: הוצאת אגודת אמני הקרמיקה בישראל, 12.
"טכניקת 'הדמות האדומה' הומצאה באתונה ב-520-525 לפנה"ס לערך, והיא ההיפוך של טכניקת 'הדמות השחורה'. במקרה זה הדמויות בהירות-הצבע מונגדות לרקע השחור. ציירי 'הדמות האדומה' השתמשו בהוספת צבע ושימוש במברשת לציור הפרטים ודיללו או עיבו את חיפוי האנגוב כדי להשיג אפקטים שונים".
Gondek, R. (2016), "Greek Vase-Painting, an introduction", (accessed 15.8.2017).
"פליקה", אטיקה, 360-400 לפנה"ס
22.89X30.48 ס"מ
© The Trustees of the British Museum. Shared under a Creative Commons Attribution-NonCommercial-ShareAlike 4.0 International (CC BY-NC-SA 4.0) licence
1.
כד Pelike בטכניקת 'הדמות האדומה' מציג מאבק בין גריפונים לארימספים. "הסצנה פרושה על מדרון של גבעה מיוערת, שחלקו מצויר בחלק התחתון, מכוסה בעלי תלתן מנוקדים ובענפי דפנה המשתרגים ממנו. הדמויות ניצבות בגבהים שונים, והרווחים ביניהן מלאים בענפי דפנה הצומחים מן האדמה".
Pelike, Attica, accessed 20.8.2017
"הארימספוי (ארימספים) היו שבט של גברים בעלי עין אחת שחיו למרגלות ההרים הריפאיים בצפון סקיתיה (כנראה ההרים הקרפטים). הם נלחמו ללא הרף בגרופים (גריפונים) שומרי הזהב של ההרים – יצורים מכונפים בעלי ראש נשר וגוף אריה. לפי הרודוטוס, שמם נגזר מהמילים הסקיתיות ארימה ('אחד') ו-ספו ('עין')".
The Arimaspoi, accessed 20.8.2017
2.
"במרכז, ארימספ, המפנה את ראשה לימין, אך מביטה סביב ומניפה מעל ראשה את גרזן הקרב שלה (סגאריס) ואוחזת בפלטה דמוי הסהר בשמאלה, מנסה להגן על עצמה מפני התקפה של שלושה גריפונים. אחד מהם מזנק קדימה בצד שמאל, ונוחת עליה עם שתי רגליו הקדמיות; השני כורע מימין, נושך את ברכה. השלישי, גבוה יותר בצד ימין, כורע, כאילו מתכונן לזנק עליה. ברקע, מאחורי הגריפון השמאלי, ארימספ נוספת, עם חנית ביד הימנית ופלטה בשמאלית, פוסעת ימינה ודוקרת למטה את הגריפון שלידה, ומעל הקבוצה המרכזית מופיע גופה של השלישית, מוסתר בחלקו מאחורי ראש הגבעה. ארימספ זו, ראשה מופיע בפרופיל שמאלי, מרימה אל כתפיה אבן גדולה ומתכוננת להשליכה על הגריפון משמאל".
Pelike, Attica, accessed 20.8.2017
3.
"קדרות 'הדמות האדומה' היא סגנון של צביעת כדים יוונית שהומצאה באתונה ב-530 לפנה"ס לערך. הסגנון מאופיין על ידי דמויות אדומות המצוירות על רקע שחור. הפופולריות של קדרות 'הדמות האדומה' גדלה עם הזמן, ובתחילת המאה החמישית לפנה"ס היא החליפה כמעט כליל את קדרות 'הדמות השחורה' כסוג הנפוץ ביותר של כלי חרס באתונה".
Montgomery, H. (2012), "Red-Figure Pottery", (accessed 28.8.2017).
"אמפורה (המבוטאת ביוונית אמפוראוס) היא כד בעל שתי ידיות אנכיות ששימש בעת העתיקה לאחסון ולהובלת מזון, כמו יין ושמן זית. השם נגזר מהצירוף היווני אמפי-פוראוס, שמשמעו 'נישא בשני צידיו', אף שהיוונים אימצו את העיצוב ממזרח הים התיכון. האמפורה בעלת הדפנות הקשיחות, ששימשה את כל אומות הסחר המובילות, מהפיניקים עד הרומאים, התפשטה בכל רחבי העולם הקדום והיא נהפכה שריד חשוב בממצאים הארכאולוגיים בכך שסיפקה רמזים לתאריכי אתרים, יחסי הסחר והתזונה היומיומית".
Cartwright, M. (2016), "Amphora", (accessed 28.8.2017).
